והבחנתי בהבנה ישנה שפתאום חלחלה לי מאוד עמוק במהלך כל הריקודים והתפילות והכל, שאני מתפלל ורוקד כדי לקבל "הארה" איזה משו מפוצץ, אז אני בעצם עובד את עצמי. אז התפללתי לה' שאני אזכה שכל עבודתי אליו תהיה לשם שמיים. ואז טפחתי לעצמי על השכם וחשבתי על כך "זהו עכשיו גם יש לי מצפון נקי וגם אני יכול להמשיך לעשות אותו דבר בדיוק," כמה נפלא. ופתאום רגע, אבל תכלס אני דיי עובד על עצמי.
ואולי זה בעצם בסדר לעבוד את עצמי, או לעבוד על עצמי, העיקר שהתפילה תהיה עם חיות ולב.
את אותו דיון בדיוק ניהלו פילוסופים בהקשרים של אהבת איש ואשה, האם אתה אוהב אותה או אוהב את עצמך, או שפשוט אתה סתם אוהב לאהוב, והאמת להסביר את זה באהבת איש ואשה זה מאוד קל, לפחות בתפיסה יהודית. אבל על אהבת ה' והזוגיות עם הבורא יתברך, קצת קשה כשרק ה' אוהב לא תנאי, ואנחנו דיי כפוי טובה, אוהבים כי כיף לנו לאהוב, וה' מתיחס אלינו כמו אל שיכור שלא כועסים עליו כ"כ, לכן השכר ועונש כ"כ מחוייב ביהדות, אבל בכל זאת ה' אוהב תמיד, ואתה מוצא את עצמך בהבנה שתורת הגילגולים של האריז"ל היא הדרך היחידה להבין את התנהלות הבריאה בעולם הזה. ויש עוד הרבה דברים שאני יכול לכתוב בנושא שישמעו מאוד חכמים ולא באמת מעסיקים אותי ביום יום, אבל הם יוצרים לי תדמית של אדם עמוק וחושב, כמו גם השורה האחרונה עצמה.
מסופר שהיה איזה אדמור אחד שנטה למות, אותו אדמור שכב על מיטתו על ערס דווי, ופתאום אמר למשמש שלו, תראה מה זה?! חיו של אדם עוברים כצל עובד כשלג ביום קציר אפסו ונמסו, ובדקותיו האחרנות של אדם כמה גאווה!! עכשיו דקותי האחרונות ועל מה אני חושב?! על איך כשאני אסתלק מן העולם אני אזעק איזה "שמע ישרואל" איזה קבלת עול מלכות שמיים או משו, וכך הסתלק. סיפרו בפני הרבי מקוצק על אותו האדמור, והקוצקער אמר: תראו מה זה גאיווה, דקותיו האחרונות של אדם ולא יכל לסתום את הפה הוא היה חייב להגיד למשמש שלו את זה..
- לקראת נישואין וזוגיות