מישור. אינסוף של מישור
שמיים של אפר. אבק כוכבים
חושך עם אלפי ניצוצות כחולים סגולים של אור .
ילדה קטנה. יושבת בצד. באמצע. באינסוף
ילדה קטנה עם שער עד הכתפיים ואף קטן. ילדה קטנה עם עיניים אדומות מרוב כאב וזוג עיגולים ירוקים חומים באמצע. ילדה קטנה בלי כלום בידיים . יחפה
בשום מקום. אינסוף
ילדה קטנה. עם שפתיים קפוצות שמנסות להפוך לחיוך ונהיות לעיוות מכוער.
ילדה. שבעצם היא נערה
יושבת שם . מורידה את הראש לרצפה. מנסה להבין על מה היא נשענת;
מרימה עיניים. מאין אפילה של אור יש שם. היא לא יודעת להסביר. בכלל, יש לה למי להסביר?
שקט.
היא יכולה לשמוע את הנשימות שלה. היא יכולה לשמוע כל תנועה שלה. אין רוח. אין משהו אחר שיזוז מלבדה. שקט
אין כלום . אין שמיים ואין ארץ. אין אויר ואין מים.
רק היא לבד. כמעט בלי כלום
~
היא נשארה שם. כורעת על הארץ, אוחזת בשתי ידיים אבן אחת שמצאה שם שורטת את עצמה בחוד
כבר לא כאב לה. אולי, לעולם לא כאב לה?
או שהיא לא יודעת מה זה חוסר כאב.
רק פעם אחת. ביום אחד שלא נמצא באחד מימי השבוע היא הרגישה את השרפה האמיתית בלב. כשהמילים של הלב שלה לא הצליחו להתגלגל על הלשון; אבל כן על הלחיים. כשהן נחתו שם על המישור. האינסופי. אינסוף של דמעות. מילים. מחשבות.
שרף לה כל כך.
~
והיתה את הפעם ההיא. שבאמצע שכלום לא קרה. הכל היה בדיוק אותו דבר, אפילו האפר בשמיים.
היא פתאום קמה במהירות. מסתחררת מעצם המחשבה. כבלה את עצמה בשנאה. קשרה בלי יכולת להפסיק. הצמידה את הכאב ללב שלה. לא נתנה לו ללכת. לא שחררה את הכל.
נעמדה. ילדה קטנה. נערה.
לא מסוגלת לזוז. לא מסוגלת לדבר.
לא מסוגלת לנשום