כתבו סיפור קצר, שיכיל בתוכו את הדמות- איציק, מוכר הירקות
חפץ- טבעת יהלום
ומשפט- "האוכל לקבל מעט מן המלח, בבקשה?"
אהבתי אותה ממש, אפילו מאוד. אבל האמת, עכשיו במבט לאחור אני מבין שזה היה כמו לשחק פינגפונג לבד. יזמתי, יצרתי, ניסיתי אבל כלום לא חזר. לדוגמא אתמול בארוח"צ היא ביקשה סופסוף לא לא את זה אלא מלח כן מלח. "האוכל לקבל מעט מן המלח, בבקשה?" מלח? זה מה שהיא רוצה? חשבתי בדיחה סיפור שיר אפילו לרגע העזתי לחשוב על.. טבעת כן, טבעת יהלום.
אבל מה לעשות, איציק הנחשק זה לא אני, כנראה, אז אני אשוב לחנות, חנות הירקות.
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)