ראשית אכתוב שמאוד אהבתי את השיטה שהציעה ערשק בהעלותך. לא פוקדים על הילד, רק מתארים עובדות. נותנים לילד להגיע למסקנות לבד.
הספר "לשיקום הסמכות ההורית" נכתב על ידי ישראלי, בישראל. תחילה כתב באנגלית, כי חשב שלא יהיה מי שיתעניין ברעיון בישראל... בהמשך תרגם את עצמו לעברית.
הספר טוען שילד תמיד רוצה לעשות את הדבר הנכון (בהנחה שהוא ילד נורמטיבי הגדל במשפחה נורמטיבית...). אבל לפעמים קורה משהו, והילד עובר את הגבול. היכן הגבול? כל משפחה והגבול שלה. באותו רגע, הילד בעצם מבקש מהמבוגר האחראי שיחזיר אותו לתוך הגבול המקובל.
עם ילדים צעירים, הפתרון הוא חיבוק דב. לדוגמא - ילד זרק משחק במקום להרים ולסדר. האמא\אבא, בעדינות, אוספים את הילד אליהם, אומרים שאצלנו בבית שומרים ומכבדים משחקים, ופשוט מחבקים אותו, עם הגב של הילד אל החזה של המבוגר, בלי להכאיב, למשך כמה דקות. בספר הוא ממליץ על שעה. מעולם לא הייתי במצב כזה. כמה דקות בהן הילד מנסה לחמוק מהידיים, רואה שאי אפשר, מרגע, אולי מנסה שוב. יש ילדים שמתעצבנים וזורקים את הראש אחורה, אל הסנטר של מי שמחזיק אותם - תזהרו!
תוך מספר דקות בהן ההורה אינו מדבר (את המשפט האחד הוא אמר, לא נכנסים לדיונים עם הילד), הילד נרגע. בד"כ הילד שעכשיו רגוע, מסתובב בתוך החיבוק ומבקש בעדינות - אמא, את יכולה לחבק אותי?
לכאורה, כל הזמן הזה הילד היה מחובק, אלא שהילד מבין שבעצם המבוגר הציב לו גבול פיזי, כי הוא חרג מהגבול המשמעתי. המבוגר לא הכאיב לילד. בשום פנים ואופן אין כאן ענישה פיזית אלא ישנה הצבת גבול פיזי. ואחרי החיבוק והנשיקה, החיים חוזרים למסלולם התקין (והצעצוע מורם על ידי הילד בלי שההורה מבקש זאת שוב.
טכניקה מעניינת מאוד. אפשר לעשות עם ילדים צעירים מאוד, גם בני שנתיים. מומלץ למצוא את הספר ולקרוא אותו. יש הצעות מעניינות גם לגילאים בוגרים יותר.
הרעיון הוא למשוך את הילד פנימה, אל ההורה, ולא לדחוף אותו החוצה (להבדיל ממכות\סטירות - גם מעליב וגם מעיף את הילד ממני). הילד רצוי, ההתנהגות טעונה שינוי.
בהצלחה!
) אבל---
