לק"י

יכול להיות שזה בגלל שהם רואים אתכם פחות, הם קשורים פחות. אבל לא צריך להבליט את זה בחוסר טקט שכזה🤦‍♀️

(מה גם שלהפגש פעם בכמה שבועות זה לא מעט)

יכול להיות, למרות שאנחנו לא היחידים שגרים רחוק. יש כאלה שמגיעים בתדירות הרבה יותר נמוכה מאיתנו וילדיהם מקבלים יחס+++

אצלנו זה נראה שספיציפית בגיל הקטן מאוד קשה להם להתחבר

וכשגדלים זה משתפר

אבל באמת נשמע שזה יותר מזה אצלכם בגלל שאר הדברים.

אולי אפשר לפתוח את זה בזמן רגוע עם אמא? אם

הקשר טוב ונוח אז אפשר לדעתי בעדינות להסב את תשומת ליבה

גם אם זה לא יפתור את הבעיה לגמרי

גם אצלינו זה תמיד ככה

יש את אלה שתמיד מתחשבים בהם ועוזרים להם והם תמיד הנתמכים

אצלינו זה נןבע מבעיות רפואיות ומשפחתיות של חלק מהאחים

לא שזה מצדיק, אבל עוזר להבין.

אולי גם אצלכם יש סיבות כאלה שאתם לא יודעים? סתם מנסה ללמד זכות

ותרימי לעצמך שאת עצמאית ומתמודדת.

הכאב יפחת עם הזמן... חיבוק

מלבד אח אחד, לאף אחד אין סיבה מיוחדת. אני יודעת את זה בוודאות, אין אצלנו סודות.

נספרים..

אבל אני במקומך הייתי מפחיתה עזרה וביקורים

וואלה לא כייף ולא נכון להרגיש ככה

ואין סיבה שתרגישי כך

אני לגמרי בדיעה שבן אדם צריך לבחור בעצמו..

אולי לא הייתי מצמצמת ביקורים, כי אני מבינה שזה גם ככה לא הרבה, אבל ממש לא היית עוזרת או לכל הפחות הייתי מצמצמת עזרה.

בטח ובטח שבעלי לא יכול להנות מהסעודה שאני עמלתי וטרחתי עליה.

כרעיה אין סיכוי שהייתי שותקת בשלב הזה והייתי דורשת שיחכו גם לו לקידוש (אבל אני מומחית בלבשל מריבות, אז לא בטוח שזה נכון)

אני חושבת שנכון לצמצם עזרה שידעו להעריך.

היתי אומרת שזה ממש ממש לא מתאים להתחיל סעודה בלי בעלך ומבקשת שיחכו לו

מוזר שהם בעצמם לא רואים כמה זה מוזר שיש אורח שלא משתתף בארוחה בגלל חוסר סבלנות של אח

איפה אמא שלך שתעמיד אותו במקום?

האמת

אם את רואה שלא סופרים אותך תלכי פחות עד שתדעי לעמוד על שלך

לא נשמע שכיף להתארח ככה

ומבחינתי זה סבבה לגמרי.. מעדיפה שנעשה קידוש ובציעה עשר דקות אחרי כולם ונצטרף בנחת לפי הקצב של הילד, מאשר שכולם יחכו לנו. כל עוד משאירים יין ולחם לבציעה הכל טוב.

כל אחת ומה שנח לה

במקרה הנל זה חלק ממה שמפריע לפותחת אז זה אחרת בעיניי

פשות כתבת שזו התנהלות מוזרה, אז רציתי להגיד שלא לכולם זה מוזר, אצל חלק זה לגיטימי לגמרי

לק"י

אבל הבנתי שאצל פותחת השרשור זה חלק ממכלול שלם של חוסר יחס.

אצלכם זה מקובל על כולם להזדרז

אצל הפותחת זה בלחץ של האח. וזה עדיין מוזר בעיניי. לא כי ממהרים או מתעכבים זה כל אחד שיעשה מה שנח לו.

ברגע שמארחים והמתארחים מבקשים לחכות ולא מתחשבים בהם זה אחרת

לגבי התינוק - הרבה פעמים לא מתחברים לתינוק קטן, כי הוא עוד לא מדבר ועוד לא מראה את יכולותיו וחכמתו, ומתחילים להתלהב רק בגיל שנה וחצי ככה שהם נהיים חכמולוגים.

לגבי כל השאר. מאמי, אני אגיד לך את זה ישר- את פשוט טובה מידי, ונח לרכב על מישהו טוב.

למשל, זה שהתחילו סעודה בלעדיי בעלך, היית צריכה להציב גבול, וגם לזרוק איזה הערה שאת בישלת חצי מהארוחה. אם משהו לא נעים או לא נח, להציג את זה, גם לך יש רגשות, תחושות, רצונות. אל תנסי להיות תמיד בעמדת ריצוי. יודעת שזה קשה, אבל מידי פעם תני גבול. חיבוק!!

והרבה.

והאמת שהוא גם תינוק סופר חכם ומתקשר בלי עין הרע, כל מי שרואה אותו בטוח שהוא הרבה יותר גדול

לגבי עזרה, אולי עדיף פחות לעזור שלא תרגישי שאת כל כך משקיעה ולא רואים את זה.

ויש דברים שאולי אפשר להציב גבול- כמו זה שמבחינתך אי אפשר להתחיל סעודה בלי בעלך.

ויש דברים שנשמע שלא בשליטתך, ובאמת מאוד קשה להשלים איתם. לא יודעת אין לי כל כך עצות...

אני רואה שהרבה כתבו שהייתי צריכה להעמיד גבול ובמבט לאחור אני ממש מסכימה איתכן!!!

לגבי העזרה, אתן 100% צודקות!! הבעיה שלי שאני מרחמת על אמא שלי שטורחת ועושה הכל לבד, רק שבסוף אני לא מרגישה שאני מקבלת את הערכה שמגיעה לי (זה נהיה סוג של ברור מאליו שכשאני באה אני עוזרת בהכנות לשבת)

בסוף את באמת מקלה על אמא שלך וזה ממש כיבוד הורים, גם אם אין הערכה.

(בלי קשר אם את חושבת שאין לך כוח להגיע ולבשל שם אז כנראה שעדיף באמת לא לבוא בכלל)

לא מפריע לי לעזור

פשוט צורם לי שדווקא אנחנו מקבלים את החוסר יחס

הזדמנות לפתוח את זה.

בשבת הבאה שתגיעי, תגיעי לשבת עצמה ולא מוקדם, תעזרי רגיל כזה ולא אקסטרה. אל תצאי מגדרך. וכנראה שאמא שלך תפתח את זה וזה יתן לך פתח להתחיל שיחה..

זה באמת מבאס ומעצבן.אבל האם בגלל זה לא לעזור? האם העזרה שלנו להורים תלויה בדבר? את בעצמך אומרת שאת מרחמת על אמא שעושה הכל לבד ורוצה לעזור לה..אז את עושה את זה בשביל לקבל הערכה ותשומת לב לילד או כי את רוצה לכבד את אמא? שני הדברים לא קשורים אחד לשני.עוזרים כי זה אנושי ונכון.ואת האפליות מבחינת היחס צריך לפתור בצורה אחרת.

אבל כואב לי היחס לילד

אם זה היחס למה את מתאמצת כ"כ?

תפסיקי לעבוד כ"כ קשה, לא מגיע לך.

במקביל הייתי פשוט פותחת את זה מול ההורים, ומסבירה את התחושות שלי.

לא עובדים קשה בשביל לקבל יח יחס.הלואי והמשוואה הזו היתה תמיד עובדת. לא עושים מצוות בשביל לקבל שכר.עובדים ועוזרים כי זה ערכי, מוסרי מכבד וכו....ובאמת חשוב ונכון לפתוח בעדינות מול ההורים.

כואב לי שלהם פחות אכפת מהילד שלי

זה שכתבת בזהירות על עניין הריצוי. ויכול להיות ששם הנקודה (אומרת בתור ילדה מרצה שלומדת לאט לאט להציב את הגבולות שלי🙈).

יש הבדל בין לעזור כי את רוצה לעזור, נותנת בשמחה ויודעת איפה להגיד סטופ כשזה יותר מדי בשבילך, לבין לעזור כדי לרצות, כי זה מה שמצופה, כי אני לא יכולה להגיד לא. תנסי למקם איפה את עומדת, מאיזה מקום העזרה מגיעה?

זה ממש בלט לי בסיפור של הסעודה- צרם לך שהתחילו בלי בעלך, אבל לא מחית. יכול להיות שזה שוב בגלל הריצוי? (לי באופן אישי תקופה ארוכה היה קשה להנכיח את עצמי כשזה אומר להגיד לא להורים או למשפחה שלי. ועדיין עובדת על זה).

מלבד העניין שלדעתי עזרה צריכה להגיע ממקום שרוצה לעזור ולא ממקום מרצה, לדעתי כשאנחנו מגיעות ממקום מרצה הסביבה מרגישה את זה והיחס בהתאם. אני מרגישה שכשאני מרצה, הרבה פחות ''סופרים אותי'', לעומת כשאני מביאה ומנכיחה את עצמי ואת הרצונות והצרכים שלי. זה גם הגיוני- כשאני מנכיחה את עצמי ואת הרצונות שלי במרחב, אנשים ישימו לב אלי ולרצונות שלי.

יכול להיות שזה ממש לא הסיפור אצלך🤭 אבל אם כן, קחי הנקודה למחשבה.

אם לא אכפת לך, אשמח לשמוע כיצד את עובדת על עניין הריצוי

כאדם מרצה ונוח לבריות, אצלי זו עבודה מאוד עדינה להבין מתי אני עוזרת "על אוטומט" או מתוך ריצוי, ומתי זה מתוך רצון אמיתי שלי.

ועבודה קשה יותר להגיד לא כשלא מתאים לי, ולא רק במקרי קצה. (הסביבה מנחחה שכשאת עוזרת ונענית זה כי את יכולה, ולא מבינה איך יש פיצוץ או ריחוק או פגיעה בשלב של נתינת יתר, פשוט כי הם יגידו לא כשלא יתחשק או לא יתאחם)

הרבה פעמים הן עושות את זה לבד.. ואם לא, לגמרי אפשר לבקש.

התפקיד שלה זה אך ורק לראות אותך כשאת טובלת שכולך בתוך המים

כשאני נכנסת היא עם הגב וכשיוצאת היא מחזיקה את המגבת גבוה וככה היא מסתירה בעצם.

הכי לגיטימי בעולם לבקש. מה שיעשה לך נח וטוב.

אצלנו ספציפית יש וילונות שהבלנית פותחת רק כשאת אומרת לה שאת בתוך המים, וסוגרת כשאת מסיימת לטבול

מסכימה להגיד איפה?

לא בפורום הכללי😅

ביקשתי במקווה שהרגיש לי שלא מקובל בו והסתובבה

ממש התעליתי על עצמי כדי לבקש ואמרתי לעצמי שבטח יש עוד כמוני

מאז יצא לי עוד פעם לבקש ואז מרוב פדיחה (הכרתי את הבלנית) שכחתי לברך בכלל

עורכת כי קוראת ששאלת על היציאה ולא על הכניסה. אז כן! המון פעמים!

משגע אותי שהן מחכות עם המגבת, לכיייייי נגמר תפקידךךךך

לחכות עם המגבת הוא כדי שהדבר הראשון שהטובלת תראה ביציאה מהמים הוא משהו טהור ולא בעל חי טמא, יש מנהג כזה שכתוב בכמה מקומות...

לי למשל לא מפריע בכלל, אבל אני חושבת שאם מפריע לך סופר לגיטימי לבקש

אם היא מחכה לי עם המגבת אני אומרת: תודה רבה, תשאירי את המגבת, אני אסתדר.

במקווה שאני טובלת ברגיל הם מסתובבות עם הגב בכניסה ויוצאות לפני שיוצאים מהמים. במקומות אחרים אני מבקשת, לא נרשמו בעיות עם זה.

שרוב הנשים אין להן אומץ לבקש בכלל.

אם תבקשי ממני אני אעריך שבקשת,אבל אני לכתחילה ממש שומרת על פרטיות הטובלת וכן אני יודעת שלא כל בלנית היא כזו.

זה ממש לגיטימי לבקש דבר כזה.

ואני קצת מצטערת בדיעבד שלא ביקשתי גם שתיכנס רק כשאני בבור.

ביקשתי גם שלא תבדוק אותי ושלא תשים לי את המגבת על הראש בברכה כי אני נוהגת שלא(וכי זה לא נעים לי ומרגיש לי אישית פולשני מידי שנוגעים לי במגבת....)

זה לגמרי אפשרי ולגיטימי.

היא צריכה להיות רק בטבילה עצמה- לוודא שכל הגוף בתוך המים.

יש בלניות שיוצאות לבד אפילו

אבל אם לא- זה בסדר גמור לבקש את זה!

אני מרגישה חוסר רצון ללכת למקווה החודש

כנראה שאני אחליף מקווה ואני אבקש מהבלנית שתסתובב בכניסה ויציאה

לא נעים לי כל העניין הזה שהיא עומדת שם ומסתכלת

הבלנית הייתה עם הגב אליי כשנכנסתי ושאלה אם אני במים, אחרי הטבילה היא יצאה מהחדר ונתנה לי להתארגן בעצמי.

מאז עברתי דירה לאזור אחר עם מקווה הרבה יותר גדול של כמה קומות וצוות של בלניות, הדלת של החדרים לא מבילה ישר לבור הטבילה, אלא למערכת מסדרונות, והבלנית צריכה ללוות אותי עד לבור. הן לא ממש לא מסתובבות וגם מחכות עם המגבת ביציאה מהטבילה ומלוות מיד חזרה לחדר, בלי זמן אפילו להתנגב כמו שצריך.

וגם כמה מהן שמו לי מגבת על הראש בזמן הטבילה. בפעם הראשונה שזה קרה, אפילו לא ידעתי שיש מנהג כזה, מרב הפתעה בקושי הצלחתי למלמל "אני לא נוהגת ככה", וזה כמובן שזה לא עזר וחלק מהבלניות שם עדיין עושות את זה בלי לשאול. לפחות עכשיו אני יודעת מה זה ולא תחושה שמישהו נוגע בי בתוך המים בלי אזהרה.

ברור שאני מעדיפה את המקווה הקודם, אבל חלק גדול מזה קשור לדעתי לכך שיש הרבה צוות והרבה טובלות והן רוצות לוודא שהעסק רץ ושאף אחת לא תפגוש טובלת אחרת. אבל עדיין זה ממש לא נעים.

איך מגבת על הראש בזמן הטבילה??

אני טבלתי מלא פעמים במקווה גדול כמו שתיארת

והבלניות היו מאוד רגישות ובסדר גמור

לא מסתכלות ובטח לא נוגעות

שלפעמים אנחנו בטוחים שאנשים יודעים ומכירים ובסוף לא.

למשל בהריון הראשון שלי (שהיה באמת לפני הרבה שנים) הייתי בטוחה שאמא שלי סיפרה לאחים שלי ולא הבנתי למה אף אחד לא מתקשר לאחל לי.

כשבדיעבד הסתבר שאמא שלי לא סיפרה לאף אחד כי לא הבינה ממני במפורש שניתן כבר לשתף.

יכול להיות שחמך וחמותך יודעים, אבל לא שיתפו את האחים של בעלך.

אולי שווה להתעניין בנושא.

ומשהו שקשה עד בלתי אפשרי להתעלם ממנו

אין לי תובנות

שולחת חיבוק

(אני בטעות עלולה הייתי לחשוב שצחוקים כרגיל זה אולי מה שאתם צריכים ושאין הרבה מה לעשות...)

נוח להם להתעלם. אופי כזה

בעלי טוען שחסר להם משהו בהרדיסק.

אני עברתי תקופה לא פשוטה והייתי מאושפזת עם ניתוחים ושיקום קשה עם בית מלא קטנים והיום אנשים שהייתי המומה שאפילו לא הרימו טלפון.

ואז בעלי אמר לי שיש אנשים שחסר להם משהו בתוכנה, זה לא משהו אישי נגדי, פשוט חסר להם משהו.

אני רוצה להיות בוטה ולומר שזה אופי ח@# .

ואני אסביר לך למה.

קראתי פעם שרב אמר שהיום אין דבר כזה מושג תינוק שנשבה על חילונים (מה שהיה רווח לומר פעם) ולמה?

כיוון שיהודי שגדל במדינת ישראל יש לו ממי ללמוד ועל מי להסתכל.

שיעורי תורה יש בחינם ובכל מקום,

שיעורים של רבנים קופצים ברשתות החברתיות וביוטיוב,

דוכני הנחת תפילין,

בתי חב"ד,

פוגשים דתיים ברחוב, בעבודה, בצבא.

התורה נגישה.

כל הרוצה ליטול יבוא ויטול.

ועדיין יש כאלו שמעדיפים שלא.

אותו דבר אני רוצה להגיד לך על האנשים האלו (שלצערי אני מכירה אותם גם).

אולי הם לא גדלו על נתינה,

אולי הם לא אנשים שכ"כ יוזמים ומתאגדים ואוספים.

א ב ל

הם חיים בעולם הזה.

הם פגשו אנשים בעולם הזה,

הם שמעו, דיברו, הכירו, צפו בטלוויזיה, ראו פרסומת או שתיים.

הם חוו ויודעים ש (לדוגמה):

אפשר לאסוף למתנה,

אפשר לבשל ליולדת,

אפשר לשלוח זר פרחים,

אפשר לשלוח מגש של סושי,

אפשר לשלוח פיצה,

אפשר לשלם על מנקה,

אפשר לשלם על בייביסיטר,

אפשר ואפשר ואפשר.

ולכן הכעס והאכזבה שלך סופר לגיטימיים ולצערי אני מכירה את זה גם ואני חושבת שכן יש מקום לפתוח, אפילו לכעוס ובטח שלפחות לשתף את ההורים.

מכאן,

ולמרות האופי ה...

את צריכה לחשוב מה יוצא לכם מזה מבלי להיות מעורבים רגשית יותר מדי בקשר.

האם זה טוב שיש לילדים שלך בני דודים? זה מצוין, ועדיף להיפגש לפעמים.

אל תגיעי עם קינוח ועם יין- כי לא מגיע להם ואת לא תתבאסי שהשקעת ולא קיבלת.

זו דוגמה אחת שעלתה לי.

זו דעתי, אני מאמינה שצדיקות ממני יאמרו שעדיף שלא לעשות חשבונות ופנקסנות, אני לא כ"כ צדיקה - מודה ומאוד מעדיפה לא להיפגע.

כי זה בדיוק מה שאני מרגישה

ואין מאושרת ממני שמבינים אותי

בא לי לבעוט בהם לנצח

ולא אני לא מזכירה להם כל מה שאני עשיתי בשבילם

ומחשש לאאוטינג רציני לא אפרט

אבל נתתי להם את נשמתי וכספי בכל הזדמנות

וזה מבאס לי את הצורה

ולא מקובל עליי שום תירוץ

לא יודעת לגבי המשפחה של הפותחת, ולא יודעת לגבי האנשים שאת מכירה.

אבל אצלי זה נובע מתוך קושי.

זה לא איך שחונכתי, לא חוסר מודעות, ולא שאני בנאדם רע.

אלא יש לי קושי להבין מה בדיוק מתאים בסיטואציה, קושי ליזום את העזרה, קושי בתקשורת עם הסביבה.

אז אולי יש מצבים שאני יכולה להתאמץ ולהתגבר על הקושי, אבל זה דורש השקעה פי כמה ממישהו אחר שעושה את אותו הדבר.

לא יצא לי להתמודד עם בני משפחה שצריכים עזרה.

אבל בסיטואציות כמו עזרה למשפחות מגויסות, עזרה ליולדת וכד', אני בדרך כלל לא אשתתף כי אני לא יודעת מאיפה להתחיל.

הרבה פעמים אני מתבאסת על עצמי שאני לא מצליחה לתת לאחרים.

מצד שני, אין לי כל כך קשרים חברתיים וגם אני פחות אקבל עזרה בסיטואציות דומות.

היה עוזר לי אם היו מבקשים ממני דברים ספציפיים, ישירות או דרך מישהו אחר, כדי שאני אבין מה מצפים ממני.

זה כמו שאדם רזה יגיד על אדם שמן, איך הוא יכול להישאר בעודף משקל כזה כשיש מודעות לבריאות, לתזונה וכד'.

הוא לא מבין בכלל את הקושי שאיתו השמן מתמודד.

גמני תמיד התקשיתי עם הדברים האלה

אני גרה רחוק מהמשפחה ואף פעם לא יכלתי נפשית לעזור לאחיות שלי כשהיו צריכות. לצערי. לא היתה לי פניות נפשית לזה

לא הרגשתי שאני מסוגלת לעזוב את הילדים ללילה/ יום שלם

אני מתעייפת רק מעצם הנסיעה לשם העזרה, אז במה אוכל לעזור. נוסיף לזה חרדת נהיגה( וחרדות בכללי ודכאון ושאר ירקות) שהייתה לי עד לא מזמן ובתחבצ הכל יותר מסובך ולוקח שעות

לא היה לי את זה. לא יכלתי לעזור. לא היה לי מאיפה לתת

אמיתי

תמיד התעניינתי והתקשרתי ואני תמיד זו שיותר מתקשרת אבל להיות שם ממש - היה לי קשה

היום אני במקום אחר ב"ה אבל בטוחה שזוכרים לי את זה. ומבינה גם.

ואת צודקת, אף אחד לא יודע מה הקושי של האדם בצד השני ועם מה הוא מתמודד ואיזה מאבקים פנימיים יש לו

♥️

בצורה מופגנת.

להתקשר זה מוערך.

לדבר על הקושי זה הרבה מאוד.

גם לתת תמיכה נפשית זה חשוב וגם נדרש לא פעם.

וגם אם לא יכולים לעזור, צריך להגיד- הייתי רוצה לעזור אבל אני לא יכולה.

זה משהו.

אבל זה לא סותר את ההבנה שלי לכותבת התגובה שהגבתי עליה

ברור שיש הבדל בין התעלמות ליחס לקושי

אני גם את הקושי לא פירטתי האמת

כמובן שלא דיברתי על אדם שיש לו קושי נקודתי.

ונקודת המבט שלך חשובה ותודה עליה.

במשפחה הכוללת, אם אנחנו מדברות על 8-12 אנשים בוגרים שמקבלים עזרה, האם כולם כולם לא יכולים לתת בחזרה ולו עזרה קטנה?

ונניח שכן, האם אי אפשר לדבר על זה?

האם את לא יכולה לגשת לאחות שעזרה לך נניח בלידה ולהגיד לה: תקשיבי, אני יודעת שעזרת לי המון אבל לי יש קושי בכך וכך וכך.

אני מדברת על בני משפחה.

לא על אנשים זרים.

כי זרים זה אקראי.

אני מקבלת היום כי ילדתי, עוד שנתיים אני אתן ליולדת אחרת.

פה אין הדדיות.

אני מדברת על בני משפחה ובעיקר על כאלו שקיבלו עזרה כשהיו צריכים. המציאות היא שמי שמקבל צריך לעשות מאמצים לתת ובעיקר-

לדבר על זה.

בע"ה שיהיה לכם מלא בריאות מהר מהר!!!!!

דבר שני, זה ככ קשה בלי תמיכה,

וברור שלפגוש את המשפחה מציף את זה....

זה באמתצורך ככ בסיסי, אבל כנראה שצריך להשלים שלא יגיע מהמשפחה, ואולי כדאי להשקיע, ובטוח שזה קשה, בלמצןא עמותות שיכולות לעזור בליווי ותמיכה רגשית... להבין שישלך כאן צורך אמיתי ולדאוג למלא אותו...

וכמה שזה קשה לעשות את זה אבל זה חשוב!!!!

ואם לא עמותה, אז ליווי מקצועי של איש מקצוע שנותן כלים ועוזר למצוא דרך ...

ודבר שלישי, יכול להיות שלנתק את הקשר עם המשפחה,

או לבוא למפגשים המשפחתיים יכביד עליכם יותר...

בסוף להיות חלק מהמשפחה נותן הרבה לכם ולילדים

ונתק מכביד ילדכם ועליהם

ולכן עדיף אולי ממש לנסןת לחשוב חכם ולא לחשוב צודק ולהתעלם מההתעלמות...

אפשר לנסות, וזה ממש קשה.. להגיד לעצמךשבעצם אי אפשר לדעת אם עובר עליהם משהו, סוג של "אל תקיןאדם עד שתגיע למקומו" וברור שזה ממש ממש קשה אבל יכול אולי דווקא לעזור לך להתמודד עם ההתעלמות....

מקווה שהועלתי

וחיבוק ענק!!

וואו כמה שזה קשה!!!!

אבל יש אנשים פאסיבים שמחכים לקבל אור ירוק לפעולה

את יכןלה למראש לבקש עזרה או בקבוצה משפחתית או שאם למשל אתם עוברים בסביבתם ורותים לצאת ולהשאיר את הילדים אז לשאול בפרטי אם אפשר לבייביסיטר

בבית חולים, והמשפחה מצד אחד בקושי עזרה, והמשפחה מהצד השני התגייסה באקסטרים, ממשמרות בבית חולים, משפחה מורחבת שהגיעה עזרה והתעניינה. הניגוד היה כל כך בולט ולא היה אפשר לפספס את זה.

אצלנו זה בהחלט השאיר משקעים בקשר עם הצד הזה, וזה כבר היה לפני תשע שנים...

וזה מה שהוא

כשאמרתי כן אמרו שלא יכולים

והתחושה שאתם לבד בתוך מירוץ המכשולים הזה, שנראה שכבר נמשך הרבה מאוד זמן.

אני מצדיקה אותך. משפחה זה קודם כל תמיכה בעיניי. אני מצפה מעצמי להיות שם בשביל האחים שלי (וכמובן ההורים), מעצם זה שאנחנו משפחה.

זה הדבר הכי מצופה ומתבקש, וכשזה לא קורה- באמת השאלה מה התפקיד של משפחה בחיים שלי- עולה.

אני יכולה להגיד לך שאני מבינה אותך מאוד, וחושבת שהכאב שלך מוצדק.

אני הייתי מנכיחה את הכאב שלי ולא מצטרפת לצחוקים.

אם אף אחד לא מספיק רגיש כדי להתעניין ולהציע עזרה בסיסית- מבחינתי הקור הזה הוא הדדי. הדרך שלי להגן על הלב שלי, הוא לא לתת אותו למי שלא יודע להעריך או להתייחס בהתאם.

אם אנחנו מדברים על זה בכאב הם טוענים שאנחנו רגישים מדי ולכן מגיבים ככה וכמובן ממשיכים הלאה בחייהן

ברור לי שכל אחד עובר משהו,אני לא מצפה מהם להיות במאה אחוז עזרה ותמיכה עבורנו

אבל משפחה כל כך גדולה ואף אחד לא מתעניין ואף אחד לא עוזר בכלום? זה מאוד תמוה

במיוחד שתמיד נעזרו בנו ותמיד היינו שם בשבילם בכל הרגעים הטובים והפחות

זה ממש עצוב. זה להאשים את הקורבן.

בעיניי זו בדיוק המשמעות של קשר דם. של אכפתיות. אם אני רגישה מדיי שאני מצפה לאכפתיות, אז אני הלא בסדר?

תשמרי על הלב שלך שם, נראה שכל הסגנון שם הוא אחר ממה שאת מצפה, רוצה, ורואה כבסיס.

כואב שהם לא החזירו באותה מטבע, אולי זו מנטליות?

שבע"ה יהיו לכם רק בשורות טובות!!

את המצב?

לדעתי לא חייב ללכת, או שרק הוא ילך אם הוא רוצה

זה חלק מלהנכיח את הפגיעה

נשמע ממש כואב. חיבוק♥️

אבל פוחדת לפגוע בחמותי

אם היא תיפגע?

מקסימום תגידי לה שהיא רגישה מידי

סתם, אני לא בעד לפגוע

אבל את עצמך נפגעת מהם

ולהגיע למפגש יעצים את הפגיעה

אז מותר לך לדאוג לעצמך

תעשי מה שמתאים לך ונכון לך, לא חושבת שזה המקרה להתחשב בכל הסובבים חוץ מעצמך.

אני חושבת - לא ללכת זה לפגוע בך כי זה מכניס אותך למנגנון של ריצוי שמוביל לכעס פנימי ותחושת ניצול

אני אומרת שעם כל הכבוד תתחשבי קודם בעצמך

זו לא מערכת יחסים קרירה מ2 הצדדים. את אומרת שנתת השקעת ועשית. הגיוני שתצפי. את מוכוונת לציפייה ללפחות דאגה מינימלית כי זה אנושי ומתבקש

אם לא היית מצפה לא היה על מה לכעוס הרי לא?

תעשי מה שאת חושבת לדעתי בלי לקחת אחריות על תחושות של אחרים. ולא מתוך רוע. מתוך הקשבה לעצמך. נסיעה למפגש זה השקעה של זמן ואנרגיות. אם אין לך כאלה לתת להם - זה לגמרי לגיטימי אפילו בלי הסיפור מעבר

לא הציעו עזרה בתקופות של אשפוזים

והיו הרבה כאלה

רק באשפוז האחרון מישהי הציעה עזרה כנראה בגלל שהיא קבלה עזרה כספית מאיתנו

אנשים עסוקים עם החיים שלהם

ולא בהכרח מציעים עזרה

גם כשממש צריך

זה לא סותר שזה מבאס ושאפשר פשוט להבריז ממפגש כזה

שבעבר כשלא יכולתי לעזור, גם לא כ"כ התקשרתי. כי זה ממש הרגיש לי "אונאת דברים" כלומר להגיד "אני אשמח לעזור" או "איך אתם מתמודדים" בלי להיות מסוגלת לעזור (בגלל מרחק, או יכולת כספית, או קושי נפשי, או עומס גדול של החיים או כל דבר כזה) בעיקר מרגיש לי כמו זריחת מלח על הפצעים, משהו נורא ציני.

אתן לך דוגמה, יש לי קרוב משפחה שכל יום שישי מתקשר לאמו הבודדה ושואל אותה איפה היא בשבת.

אני מארחת אותה להרבה שבתות (לא פעם השיחות האלה מתקיימות אצלי בבית אז אני שומעת) אבל הוא מעולם לא הזמין אותה אליו לשבת ולא הציע להתארח אצלה.

אני בטוחה שיש לו סיבות טובות.

אבל בשורה התחתונה השאלה שלו מרגישה צינית או "כדי להשקיט את המצפון" שהיא לא לבד בשבת.

היא גם בעצמה מגיבה לו לפעמים בעוקצנות, או אומרת לו שהיא לבד השבת (למרות שהיא לא)

כי המילים לבד לא מספיקות.

לי אישית מאוד קשה להרים טלפון "סתם כדי לפטפט או להתעניין" אלא אם כן יש לזה משמעות מעשית.

היום אני יודעת להגיד שחמימות ואכפתיות אמיתית גם אם אין לך איך לעזור פיזית, יש להם ערך גדול.

אבל כתבת שזה קשור מנטליות, אז יכול להיות שזו נקודה שהם לא מבינים.

ועוד משהו, יכול להיות שמרוב שאתם תמיד עוזרים וחזקים הם עדיין מסתכלים עליכם ככה וחושבים שאתם מסתדרים או לא יודעים איך ובמה לעזור. ולא רוצים להפריע או להכביד. או סתם נבוכים מהסיטואציה.

בנוסף יכול להיות שאתם מעניקים הרבה יותר ממה שהם מסוגלים לתת ולא נעים להם לתת את המעט שהם מסוגלים אז הם נמנעים בכלל.

כל זה לא סותר בכלל את התחושה הקשה שלך, ההרגשה שאת לבד והאכזבה הגדולה שתמיד אתם שם בשבילם, וכשאתם צריכים הם לא שם בשבילכם, הרגשה מאוד מאוד מובנת.

או מתעניינים מה מצבנו מה מצב הילד,כאילו הוא לא קיים

"היי, מה נשמע/מה שלומכם?" ברגע שנפגשים?

אני, מבחינתי השאלה הזאת זה פתח. תרצה תספר יותר, לא תרצה לא תספר. אני לא אבוא לחטט לבן אדם במה שהוא לא פותח איתי מרצונו. בטח שזו התמודדות גם ככה לא קלה. אם הוא לא מדבר איתי כנראה שהוא לא מעוניין

א. כשחברה שלי ישבה שבעה על אבא שלה, היינו מאוד צעירות (20 בערך). לא ידעתי איך להגיב אז לא הגבתי. לא באתי לשבעה, זה היה גדול עליי. אחר כך הרגשתי כל כך הרבה אשמה ומבוכה, לא ידעתי אפילו איך לבקש סליחה שלא באתי. ובסופו של דבר הקשר ניתק.

מאז לצערי הייתי בהרבה הלוויות ושבעות ואני מרגישה שזו חובה מוסרית וגם זכות להיות שם בשביל מי שאיבד את היקר לו. כשהיה אובדן קרוב אליי הרגשתי כמה זה משמעותי וחשוב שיש מישהו שמגיע ומשתתף איתך בצער ולכן היום זה מאוד חשוב לי.

ב. לפני כשנה אחיין שלי עבר תאונת דרכים. דיברתי עם אחי כמה זמן אחרי התעונה ורק בדיעבד גיליתי עליה. מאוד התעניינתי מה היה ומה קרה, הוא אמר שבנס הוא יצא מזה בזול, סיפר קצת איך נסעו לבית חולים באותו יום, והבנתי שזה הסתיים בכמה עצמות שבורות וטלטלה נפשית.

מאוד לא נעים אבל היה נשמע שזה מאחוריהם.

בדיעבד ממש לפני שבוע דיברתי שוב עם אחי והוא אמר לי ככה בדרך אגב שהוא ואשתו כבר תקופה במצב כלכלי קשה בגלל התאונה. שהם היו צריכים להפסיד המון שעות עבודה (אני מניחה שהשיקום לקח הרבה זמן) ונקלעו למצב קשה.

וואלה, לא יודעת אפילו איך להגיב (ולצערי אין לי כמעט יכולת כלכלית לעזור) מאוד עצוב לי שהם לא שיתפו, אבל אולי גם חששו שאף אחד לא ירצה או לא יוכל לעזור.

והנה, אני עכשיו יודעת ולא יכולה לעזור... (גם אנחנו גרים רחוק וגם השגרה שלי מאוד מאוד עמוסה)

ואחי הוא אחד כזה שבאמת יוצא מגדרו כדי לעזור לאחרים. אז אולי גם הוא מבואס עליי ממש?

שידעתי על התאונה ולא עזרתי...

לגבי האורחת

מכירה פשוט סיטואציה אחרת ודומה כל כך.

קרוב משפחה שהוא בודד מרשה לעצמו בהית של הבן הנשוי להתנהג איך שבא לו...להעיר לנכדים בצורה לא לעניין בכלל,לפגוע בכלה בלי סוף ,בסוף גם להעלב ולהגיד שלא כיבדו ובסוף גם לא מוכן לבא בכלל אליהם כשמזמינים אותו.

שבן מתעניין מה קורה עם האבא זה ברצינות עם כל הכוונה וממש אין שם צניות למרות שזה יכול להתפרש כך.

את לא באמת יודעת מה קורה שם

מעבר לכך כתבת נכון וממש מסכימה עם הדברים

לבנקים הגדולים - אני מכירה מכירה מניסיון אישי את הייעוץ של לאומי, פועלים, הבנק הבינלאומי, יש מחלקות ייעוץ פנסיוני.

מתאמים כמובן מראש, הם מבקשים הרשאה להוציא את המסלקה הפנסיונית שלך, וגם של בעלך אם תרצו ייעוץ לשניכם, כדי לקבל ייעוץ בראייה של כלל התא המשפחתי.

נפגשים ועוברים ביחד על כל החסכונות וההפרשות שלכם, פנסיה, קופות גמל, קרנות השתלמות…

עוברים על מסלולי החסכון וההשקעה.

היועץ מביא את ההמלצות שלו - ומקבלים החלטות.

האם להמשיך בקיים, האם לשנות אפיקי השקעות וסיכונים, האם לנייד לבתי השקעות אחרים.

לכם הייעוץ בחינם.

הבנק מרוויח מזה מאותו רגע ומידי חודש, כל עוד הייעוץ רשום שממשיך עם אותו בנק / יועץ פנסיוני ולא עוברים לייעוץ אחר.

הרווח של היועץ הפנסיוני הוא 0.25% לחודש. מועבר אליהם ישירות מבית ההשקעות. (לא פוגע ולא משפיע על הרווחים שלכם. זה נגזר מתוך דמי הניהול שאתם במילא משלמים לגוף ההשקעות שמנהל לכם את הכספים).

כל פעם שתעברו לקבל ייעוץ מגורם אחר, הוא יעביר את רישומי הייעוץ אליו, מול הגופים הפיננסיים. והמייעץ הקודם יפסיק להינות מההכנסות מאותם חשבונות שעברו ליועץ אחר.

אולי שווה לך לשקול פעם אחת... לא ניסיתי בעצמי. אבל חברה ניסתה ואמרה שממש ישבו על כל הפרטים של המשכורת שלה והראו לה איפה אפשר למקסם וזה היה שווה הרבה כסף.

אני ממליצה מאוד על הספר כסף טוב של שאול אמסטרדסקי

יש מלא פודקאסטים על כסף: ציפור פיננסי, השקעות לעצלנים ועוד.

לא יודעת להמליץ כי לי אין סבלנות לשמוע פודקאסט.

לי בבית יש איזה 5 ספרים על כסף והשקעות - אם מעניין אותך אז בבית אבדוק בדיוק את השמות הנוספים חוץ מכסף טוב.

חוץ מזה, יש הרבה אתרים עם חומרים מעניינים.

אבל הבעיה שזה לא מסביר מהבסיס

אני אפילו לא יודעת מה זו ריבית! איכשהו גם בהסברי הבסיס אני הולכת לאיבוד.

שם יש הסברים מהבסיס. או שתעזרי בבינה מלאכותית כדי להסביר את המושגים שאת לא מבינה.

ואתר, הכסף של המורים

שממש יושבים אתכם ועוזרים לעשות סדר בכל העניינים הכלכליים.

יכולה להשיג לך מספרים אם את מעוניינת.

לא כדאי לקחת ממקור שלישי לדעתי, וגם ממקור שני כדאי להצליב לפחות שתי המלצות.

אחרת עלולים לחשוב שהכסף בתוכניות כדאיות כשהוא ממש לא.. נמצא בתוכנית בסיסית ביותר ולא עונה לצרכי החוסך.

במיוחד כאלה בסיסיים

נמצאים בחיפוש בסיסי של ai בגוגל

הסברים+ קישורים למקורות

בפרטי

אדם בשם נחשון מהר חברון

שלא הצלחתי לתייג שנותן שיעורים מוכר איזו סדנה בנושא.

שווה לבדוק לדעתי.

אני התרשמתי מדברים שכתב בפורום.

אותי מישהי תתן אותי בשם.

תגיד לו "אין לי מושג בכספים, תסביר לי בבקשה במילים פשוטות" ותסבירי לו קצת עלייך ומה את רוצה לדעת, או תשאלי אותו מה הנושאים שהכי בסיסיים וכדאי לך לדעת.

זו לדעתי פתיחה מעולה ל"אינו יודע לשאול" כי אם הוא מסביר משהו שאת לא מבינה אפשר ללכת אחורה ולבקש ממנו להסביר בצורה יותר פשוטה, או יותר ספציפית למצב שלך וכו'.

אחר כך אפשר להמשיך לספר או ליועץ כלכלי או יועץ פנסיוני שמתמחה במורים (כי יש ניואנסים ששונעם אצל מורים מבחינת השכר והפנסיה)

משם יש רכבת לאן שרוצים

לבעלי יש

מותר לו להעביר עלי?

שנים לא נסעתי באוטובוסים חחחח יש לנו רכב אחד והוא אצלי🤣

אני משתמשת באפליקציה של פנגו, אבל יש גם באחרות, בכולן אפשר לשלם באפליקציה על נסיעה בתחב''צ

ואם כבר נוסעים בתחבצ אפשר לחנות בלי להכנס לתוך העיר נגיד בגבעת התחמושת או בהר הרצל

פעם ברכבת הקלה לא היה אפשר לשלם על עוד מישהו, אבל נראה לי כיום כבר אפשר.

ואת יכולה לשלם גם דרך אפליקציה.

שימי לב שבמכשיר התיקוף צריך לבחור את האפשרות של שני תיקופים מראש, לפני הנחת הכרטיס.

אנונימי בתחנות רכבת הקלה ב10 ש"ח

אם אין חוזה מיוחד ברב קו אז כן

מעבירים במכשיר ומוסיפים )יש סימון של +( על עוד נוסע

באפליקציה של מוביט יותר נוח לשלם על 2 גם לא צריך להעביר במכשיר בכלל

אפשר לחנות לאורך הרכבת בכיכר דניה ןעד הר הרצל ששם יש חניון ייעודי לנוסעי הרכבת

וגם אפשר לחנות בתוך שכונות שקרובות לרכבת כמו קרית יובל

תחנת רכבת קלה הכי קרובה יש בכיכר ספרא - כ 20 דקות הליכה מחניון ממילא.

קרובה לממילא מרחק 4 דקות הליכה

לא 20

איך משלמים בפנגו?

נרשמתי לאפשרות.

חסר. אבל הם לא זולים (חניוני הרכבת הקלה יותר זולים)

באגריפס יש את חניון חלון לירושלים

לפעמים אפשר למצוא באזור הדוידקה בפנגו

תודה רבה

מקווה שנמצא בקלות ושיהיה תת קרקעי.

ומשתפת שזו פעם ראשונה מזה 5 שנים שאנחנו נוסעים לבלות לבד.

אני כבר בוכה ברכב מגעגוע לילדים🥲😶‍🌫️

הילדים בסדר אל תדאגי חחח

כמה בזבזתי🤣 שנים לא עשיתי את זה.

לא התאפשר.

חנינו באגריפס יצא יקר אבל היה נוח ביותר

יש חניון ענק בחינם

חניון נחל צופים קוראים לזה

ורכבת הקלה עד לעירייה

נראה לי הכי קל ככה

רציתי להמליץ על זה גם

ואם מגיעים מדרום אז בהר הרצל גם יש חניון חנה וסע גדול

ראיתי שכתבת שאין לך רב קו

אפשר לשלם עם מלא אפליקציות(רק תורידי מראש ותראי שעובד לך כי ברכבת אין זמן להתחיל להוריד וכו לפני שמגיע פקח)

מוביט/פנגו/סלופארק/אג/יש עוד אבל נראה לי שזה מספיק

לא יודעת אם זה שכיח או לא. אבל זה היה מבאס כי בנינו עליו...

שבכללי עדיף גבעת המבתר אם רוצים להגיע לאזור ממילא

כי מהר הרצל זה המון זמן ברכבת ומגבעת המבתר פחות

בכל אופן אם מגיעים מכיוון נחל צופים(צפון מזרח העיר) זה חניון ענק ומושלם, אנחנו מאוד אוהבים לחנות בו.

לכן כדאי למצוא חניה קרובה על הציר הרכבת בתוך שכונות

שם תמיד היה מקום פנוי כשאני הגעתי (לא המון, אבל כן יצא לי כמה פעמים בשעות שונות). וכך שמעתי גם מאחרים.

תמיד כשחנינו שם היו מקומות פנויים. חינם לנוסעי הרכבת הקלה.

יש בו מלא קומות אז קשה שלא תהיה חנייה

בגבעת המבצר

משתיהם לוקחים רכבת למרכז העיר , בערך 20 דק נסיעה ..

רק לזכור לתקף, אפשר באפליקציה של מוביט או פנגו, אחרת הקנס של 180 שח עולה יותר מכל חניון🤪🤪

היום הפנגו חכם כבר חחח

בחניון המחסום לא נפתח אם לא משלמים אז זה קל יותר...

ובחניה כחול לבן גם שוכחים לפעמים....

מי שמשתמש ברכבת יכול לחנות בחניון בהר הרצל

משם הגעה ברכבת.

מתקנת חניה חינם מותנת בשימוש בקרב קו .

יש המון מקומות חניה בהר הרצל.

עצמה

ומאוד תכופים

ואפשר לחנות גם בחניון של הר הרצל עצמו, זה צמוד לתחנת יפה נוף.

ולשים חלק מהילדים באוהל בסלון/ מרפסת

לטייל ביום לפני ואחרי

אפשר לתכנן לבשל יחד ארוחת ערב, זה החוויה

והיה לי ממש קשה לישון באוהל

מתישהו התייאשתי והלכתי לישון ברכב בחניון.

אנחנו לוקחים דירה פשוטה בצפת (לא בעיר העתיקה). לקחנו אותה גם שנה שעברה והיינו ממש מרוצים.

הם לוקחים לפי מיטה/מרווח, אנחנו שמים את הילדים הקטנים על מזרנים ויצא לנו ל4 מבוגרים ו8 ילדים כ1000ש"ח ללילה.

אם מעניין אותך פרטים, בשמחה אתן לך באישי.

הייתי מחפשת מקום שיכיל יותר את הסיטואציה.

ואם המצב מורכב, לא הייתי מוותרת על התינוקייה.

ממליצה על אסותא אשדוד.

בעין כרם. אף אחד לא אומר לי כלום. אם אני רואה צורך אז מוסיפה מטרנה. אצלי הם לא ישנים ביומיים הראשונים, אז אני מוסיפה מטרנה עד שחלב מתאזן. פשוט באה לעמדת אחיות ולוקחת.

אישה אחרי לידה חייבת כמה שעות לישון ולהתקלח.

לגבי אפידורל, אולי עדיף בלעדיו? לדעתי הוא מיועד לנשים שיש להן שלב צירים ארוך מאוד כואב. ואת באה בפתיחה מתקדמת ואז יולדת מהר. גם מבחינת התאוששות עדיף בלעדיו.

בהתאוששות האמת..(אצלי)

כשאני לא מיד אחרי לידה אני אומרת לעצמי. פשוט תגידי שאת מביאה מטרנה עכשיו וכו'. או שאת משאירה ללילה בתינוקיה והכל. אבל מיד אחרי לידה אני כעלה נידף . ויכוליות שספציפית אני נתקלתי באחיות חסרות רגישות.. לא יודעת באמת לא יודעת. בדכ הרי הפחד הגדול לפני הלידה סה הלידה עצמה . אצלי האשפוז מחשיש לא פחות

רק חשוב לי להתייחס למשפט- עכשיו מנסים לחטוף ילדים שאם כוונתך לילד יובל שאותר ביום שישי באשקלון, זה שהמקורות הרשמיים מוסרים שלא היה ניסיון חטיפה.

הילד נחקר על ידי חוקרת ילדים מבלי שתודרך קודם, גם אביו טוען שלא היה לו קשר עין עם הילד וכנראה הילד פשוט אבד.

המשפחה גם מבקשת להימנע מהפצת סברה זאת ואני לא רואה סיבה שלא להאמין להם ולא לכבד את רצונם.

אגב, מבחינת ביטחון אישי, אני מדברת רק על ביטחון אישי,

(כלומר לא כולל פיגועי טרור ומלחמות) מדינת ישראל היא באמת לתחושתי אחת המדינות הבטוחות בעולם.

חטיפות אין פה כמעט בכלל.

אגב שני,במקרה היימנוט למשל, המשפחה סוברת שזה כן מקרה של חטיפה ושם לגמרי יש מקום לתפילות, עצרות והתגייסות של כולנו.

ילדים נעלמו.

אני לא מרגישה בטחון אישי ברחובות ויש לי תחושה קשה שהציבור הדתי לאומי כבר שכח מיכולת ההתאגדות וההפגנה ופונה לאפיקים אחרים. לא עם הקורונה בזמנו, לא על החטופים (לא כולל כיכר החטופים ויוזמות קטנות) וגם לצערי לא על הקרע בעם והחיילים. זה הרעיון המרכזי- על הגוש בזמנו נלחמנו כמו אריות, עכשיו לא נלחם ונקרע שערי שמיים אל מול כל הצרות? מה עוד יידרש? ידוע שתפילת רבים עוזרת ומגנה. כולם נרדמו בשמירה. אגב עם ובלי קשר, בעניין הטכנולוגיה, בתי ספר בארה"ב מוציאים מחשבים- גילו שאין כמו מחברת פשוטה להישגים ותוצאות, והמחשבים גורמים לחוסר ריכוז. אז בואו נחזור להיות אולד סקול ונעשה מה שבאמת צריך ומתבקש.

גדול מאוד.

ואני גרה בעיר קצת מרכזית ויוצא לי לחזור בשעות מאוחרות ממש.

מעניין מאין הפערים.

בכל מקרה, לגבי השאר, את לגמרי צודקת.

אני זוכרת את התפילות על הגוש,

את ההתגייסות, את העצרות.

זה מעניין לחשוב מה קרה לנו.

אולי אנשים כבר לא מתפללים כ"כ הרבה בלי קשר?

אגב, אני עורכת ומוסיפה שאני לא צופה ולא קוראת חדשות כמעט בכלל.

אז יש מצב שיש הרבה מקרים שאת מכירה ואני לא, מקווה שלא כ"כ הרבה.

מחכים למוצא שפתיו של טראמפ ולחדשות כל הזמן, עוקבים בטוויטר ובאינסטה ובכל מקום אפשרי אבל לעניות דעתי דת צריכה להיות תורת חיים וכמו שאנחנו מובילים בצבא והשתלבנו בפוליטיקה ובהתיישבות מה עם להוביל את העם לזעקה? לתפילה? לאחדות???? אנחנו פוטרים את עצמנו בזה ששומעים שיעור תורה ביוטיוב, מחזקים את עצמנו באמונה בתקופות הקשות הללו שלפני הגאולה אבל הדבר היחיד שנחשב ויכול לקדם בשנים האחרונות עם כל הצרות- לא עושים! לא זועקים בהמון עם: "ה'- אנא תאמר לצרותינו דיי". רוצים שמחה! רוצים ברכה! רוצים אחדות! שלום! משילות! הארת פנים. תחיית המתים. אבות לא שכולים חלילה אלא שמחים.

תחשבו ביום כיפור ובראש השנה איזה קתרזיס אנחנו מרגישים כשאומרים ומבקשים ומתפללים: "שערי תורה! שערי בריאות!" למה לא ליזום מעצמנו? למה שאנשים יוסיפו למות? ממתי נהיינו כ"כ פסיביים? מחנכים את הילדים לאקטיביזם, רואים את קפלן ולא עושים כלום. פורקים קיטור בפטריוטים. וזהו!

בכל תפילה, כל קריאה וכל טקסט דתי כתוב שכשעם ישראל לא מחובר, קם עליהם מלך רשע וכשיש אחדות ותפילה ותשובה אפשר לשנות.

בקיצור- המילה "משיח" אינה מילה גסה, וצריכה להיות הכי אקטואלית ומדוברת

ואני לא ברסלב ולא חבד ולא צריך שום כותרת (אני אפילו דתיה פתוחה שלא לומר לייט)

פשוט צריך להרגיש את נשמת האומה

ולהבין שזו העת לעלות קומה! הדוד דופק כבר בדלת, מלא אהבה, האם נהיה קשובים לקריאה? ומה נעשה איתה?

נכוונו קשות

הציבור שלנו נלחם עד אחרי הסוף על גוש קטיף

נתן את כל הכוחות שהיו לו ולא היו לא

שילמנו מחירים כבדים

ולמרות הכל זה בכלל לא עזר. למדנו בדרך הקשה שהפגנות ומחאה ציבורית (לפחות כשהם מהצד של המגזר שלנו) לא עושות כלום.

את אומרת נלחמנו על הגוש כמו אריות ועכששיו מה קרה

זה בדיוק מה שקרה נלחמנו ונלחמנו וראינו שזה לא עזר בכלל למה שנשקיע עוד מיליוני כוחות להילחם?

תראי שהדור הצעיר יותר משמעותית שפחות נכווה מהמאבק על גוש קטיף ופחות סוחב את זה על הגב כמו פצע מדמם פתוח יותר מאמין במאבק ציבורי וכו'..

אני מבדילה את זה מתפילה המונית שזה אחרת

אבל לא יודעת לא נעים לי להגיד שאני ממש אבל ממש לא בטוחה שזה מה שיביא את הגאולה יש לנו עוד ככ הרבה תיקונים לעשות פה בעם שברור שתפילה תועיל אבל ברור שצריך ככה הרבה מעבר... לא נראה לי שהשם רק מחכה לתפילה המונית וזהו, החיים מורכבים יותר לצערי..

אנחנו מאמינים בכוחה של תפילה, אבל מאמינים גם במעשה ובדרך שצריך לעבור