רציתי טיפ,עזרה,לא מצאתי מישהו יותר מתאים לדבר איתו,מישהו שיסתכל על הכל מהצד,ואולי גם בזוית שונה(ונכונה?..נראה..)
אז מה העיניין בת'כלס?
לא,זה לא שוב עצבות,זה גם לא שמחה,זה פשוט משהו לא מובן,תחושה מעיקה ולא מוגדרת,משהו שיושב על הלב ולא נותן לך לחייך באמת,משהו מציק ומפריע..
מזה?רק אחד יודע-וזה לא אני.
קורה שאנחנו מעמידים לעצמנו מטרות,אבל לא עומדים בהם,נו בסדר, אז נקום ונעבור הלאה,מה קרה?
אז למה כל ההרגשה הזו?למה אנחנו פשוט מיואשים מעצמנו?לא תמיד אנחנו עומדים במטרות,אם ככה-מה הקטע? למה דווקא עכשיו?
יכול להיות שזה גדול עלינו? ניסינו לא לכעוס אבל זה כמעט בלתי אפשרי(וגם כמעט בלתי נתפס)..
מה כ"כ מרגיז כאן?תמיד אפשר לקום,למה עכשיו אנחנו לא עושים את זה?
אני שואלת את עצמי את זה לפחות פעמיים ביום,ולא מגיעה לשום תש' שתיתן לי לחייך בכנות,עם עיניים שמחות ולא מושפלות שמתחמקות מהאמת.כבויות.
מה קורה אם ככה?
קראתי מלא ר' נחמן,ישלי ספרים,סטיקרים,מה לא..
דווקא אני,הבנאדם שדואג שכולם יחייכו וישמחו ויצחקו והעיקר שלא יהיו בעצבות,
למה ד'?למה הניסיונות שלי בעצבות??למה רק לי זה קורה?אמנם אני חזק בשמחה אבל,למה??
קשה לי.באמת.
ניסיתי לדבר איתך,לא הלך לי..
חוסר שמחה נושק לייאוש(ח"ו)
באמת שאשמח לתש',במידה ויש אחת כזו שתספק אותי.
שד' ישמח אתכםם!!!(תגידו אמן!)
טוב ושמחה,במלוא הפשטות.
