עכשיו.

ולא אכפת לי שזה קלישאתי.

אני רוצה.

ואני רוצה לברוח לשם.

ולהרגיש שעשיתי משהו שלא עשיתי אף פעם.

ברחתי לים. עם עצמי. בלי אף אחד.

אני רוצה להרגיש את הלב שלי דופק.

דופק מאושר. מהתרגשות. כי אף פעם עדיין לא ברחתי לים.

לשבת על החוף. אני והגלים.

ולצרוח. לשחרר את הכל. לא להשאיר כלום.

לבכות עד שאסחט לגמרי.

ים הוא כמו מסחטה בשבילי.

סוחט וסוחט, ותמיד משאיר טעם טוב.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול