זה מתחיל לעלות ולגרום לזה לצוף. קמים,בצפר חמודות שלי.. יופי. בנים בעקרון.
ואז נוסעים נוסעים נוסעים נוסעים נוסעים.
אופס זה בכלל לא הכיוון מה נעשה? נמשיך לשבת ונוסעים.
ופיתום לבד ופיתום לא ודשא ומקום והולכים ויושבים וזה עולה.
ותחושות,ומה יהיה? ולמי יהיה? ואם בכלל...
ומבזבזים שעה ויאלה. וקוראים ומבינים לא נכון.
ומגיעים למקום לא נחמד בכלל ועוצרים. ומסתכלים ימינה ושמאלה
והולכים וחוזרים והם רשעים ארורים לגמרי...
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
