ואני שוב נופלת לתוך המערבולת הזאת..

ה-עניין הוא שאני לא רוצה לצאת ממנה..

וזה פוגע בי.

וזה יפגע בי עוד יותר בעתיד.

ואני עלולה ביום מן הימים למות מזה..

וכבר לא אכפת לי.

ואני כל החיים בוכה בגלל זה כמו מטומטמת.

וזה קשה.

ואנשים במקום הזה גרועים בלהיות רגישים.

הם תמימים וטפשים.

בעע..

והיא לא הייתה פה היום.

ופחדתי.

לא הבנתי מה קורה.

ובזבזתי ת'זמן.

ואולי בסוף יהיה טוב,

אולי,

כי גם אם בוודאי,

נשאר אולי..

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול