"ילדים, מה תרצו להיות כשתהיו גדולים?"
שמעתי את השאלה הזאת כשבאתי לאסוף את אחותי מהגן. מעניין מה יהיו התשובות. חייכתי לעצמי.
"שוטר!"
"כבאי!"
"רופאה, כמו אמא שלי."
טוב, לא הרבה השתנה מאז אני הייתי בגיל הזה. הכל בנאלי כזה. דברים רגילים ונורמטיבים.
"אתם יודעים ילדים, כל מה שתרצו יכול להתגשם."
נדרכתי לרגע, והאזנתי יותר בקשב.
"מה הגננת, אני יכול להיות אפילו סופרמן?"
הגננת חייכה. "מה שתרצו." היא המשיכה לחייך.
הסתכלתי על עצמי. תראה אותך, כבר בן 18. עברו יותר מעשר שנים מאז הגן. נהיית מה שרצית?
לא. עניתי לעצמי. אבל יש לזה סיבה, זה לא כזה פשוט כמו שזה נראה. צריך ל...
הקול שלי נקטע כי הגננת המשיכה לדבר. "כשאני הייתי קטנה, גם לי היה חלום להיות כשאהיה גדולה. אתם יודעים מהו?"
"הגננת, רצית להיות כבאית!"
היא חייכה. "לא, לא רציתי להיות כבאית. רציתי משהו אחר. רציתי שאבא שלי יהיה בריא."
הילדים הסתכלו על הגננת בריתוק. מוזר. חשבתי לעצמי.
"כשהייתי קטנה אבא שלי היה חולה מאוד. ואני רציתי שהוא יהיה בריא. אז אמא שלי אמרה לי להתפלל עליו. אז התפללתי הרבה."
"והוא באמת נהיה בריא?" שאל אחד הילדים.
"כן, הוא נהיה בריא. הוא היום בסדר גמור."
"אבל הגננת, זה בכלל לא משהו שעושים כשנהיים גדולים!"
"זה הדבר הכי גדול שיש." היא סיימה וחייכה אל הילדים.
התחילו להגיע עוד הורים. אני נכנסתי וקראתי לאחותי שתבוא. ומה איתך, אה? מה החלום שלך?
יצאנו מהגן. אני אגשים אותו. אני אהיה. אבל חלום זה לא רק להיות כבאי. או שוטר. או רמטכ''ל. חלום זה פשוט... פשוט להיות.
"אתה יודע," אמרה לי אחותי הקטנה כשהלכנו הביתה. "אמרתי לגננת שאני אהיה גדולה אני אהיה רקדנית."
"כן?" עניתי. "זה חלום ממש יפה!"
"כן! מה אתה תרצה להיות שתהיה גדול?" היא שאלה אותי. מממ. שאלה יפה.
"אני לא יודע, אני צריך לחשוב על זה."
נזכרתי בסיפור של הגננת על אבא שלה.
אני רוצה להיות. רוצה להיות אני. רוצה לחיות. רוצה להתקדם. לא צריך משהו גרנדיוזי. אני. אני בתור אח, אני בתור תלמיד, אני בתור מישהו בעולם.
"את יודעת מה אני ארצה להיות? אני ארצה להיות אח שלך."
"אבל אתה כבר אח שלי!"
"אז אני אהיה אח יותר טוב שלך." חייכתי אליה וליטפתי לה את השיער. היא לא נראה לי כל כך הבינה, אבל אני הבנתי.
המשכנו ללכת הביתה, ילדה שחולמת להיות רקדנית, וילד שחולם להיות.
- לקראת נישואין וזוגיות