כשהאריה שבי מתגלה זה לא טוב. בכלל לא טוב. רק קצת אנשים מסוגלים להוציא אותי מהאדישות התמידית שלי. היא הצליחה. וזה לא טוב לה. הרבצתי לה. היא בוכה בצדק. אבל היא בוכה כאילו היא לא הרביצה לי.

יאללה גם כן היא. ראארארר באלי לשאוג. היא זבל עם זבל וזבל. זה מה שהיא צומיסטית.

ואמא אמרה שהפעם היא לא מתערבת. והיא נראה לי מתחרטת על זה אלף פעמים.

וזה אפילו גרם לאבא ולאמא לריב. מוכשר שכמוני. אבא כנראה אמר לה שהיא לא צריכה לצעוק עלינוו להכנס ללחץ (מה שנכון) והיא צעקה עליו: הוא יהרוג אותה ואני לא יצעק?

אוח נו שילכו. מחר הם ישכחו מזה. תכלס באמת הוצאתי עליה את כל העצבים מכל הזמן. מעצבנים. אני צריך לפעמים להוציא את האריה. ובאמת שהתאפקתי מלא זמן לא להחטיף לה. עד שהיא התחילה להרביץ לי ואז כבר לא יכולתי לשתוק. עכשיו היא ישנה ואמא עצבנית בחדר. 

אבל זה יגמר מתישהו וטוב שהיא למדה לא להתעסק איתי.

אני רוצה לצאת אבל אמא לא תתן לי עכשיו. למה הגעתי היום לבית בכלל.

מסקנה: אני אריה בצורת אדם שמסוכן לחיות לידו ולא כדאי לעצבן אותו, אבא לא חכם בתגובות שלו לאמא, אמא לא חכמה בתגובות שלה אלינו, והאחות הזאת- עדיף שלא לדבר עליה.

ארררררררררררראאאאאאאאאראראראראראאאאאאאאאאאאאאררררררררררארארא

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול