רק
לא בוצר
לא אביתר בנאי
לא ישי ריבו
לא ביני
יש לי כבר את כל השירים שלהם.


תודה.


והכי מועיל.
היחיד שמועיל.
באמת.
והעבודה שלנו זה להתגבר עליה, ואחכ זה פשוט כיף.
אני אגיד לך שעד לפני שנתיים נראלי, הייתי שומעת די הכל.
כשלקחתי על עצמי לשמוע רק ניגונים שזה ב"ה עובד לי די אחלה. בפלאפון ישלי רק ניגונים.
מאז, מרגישה כזה שחרור וכזה טוהר ונקיות מכל השטויות האלה שנמצאים בשירים ובמנגינות שמורידים אותך למטה. את הנפש.

הדור של היום יודע הכל ומבין הכל טוב מאוד, אבל לא מתחבר. צריך לעורר את הרגש. התבוננות ולימוד.
אבל דיי(בכללי אני אומרת, לא ספציפי אליך) אנשים, קחו את עצמכם בידיים חזק למרות הכל, ותבינו מה המשמעות. דיי ללכת אחרי הריקנות. זה מחרפן אותי.
ויש עיתים שאתה יכול לעורר את הכח, למשל ר"ח הרבי אמר עליו שזה זמן לעורר כח.
אתה יכול להצליח,
במיוחד שאתה יודע חסידות שזה מאוד עוזר.
תאמין ותרצה בזה כנגד כל הסיכויים.
(וואי ושוב אני מרצה ומשגעת אנשים ויוצאת רעה
)
וככה זה בטבע.
גם לי לא היה חסר מצבים כאלה, וגם עכשיו יש.
אבל במקום להלחם עם זה, אז עושים דברים אחרים טובים מנגד כמו לימוד חסידות ודברים אחרים, בעיקר במסגרת. ואז מתרגלים לזה, והדבר האחר מתבטל ממילא.
לי אישית זה מה שעזר.
אבל באופן כללי בכל מקום כל ביקורת שלי סתם הורסת
בשאר בה עוד לא היה ככ ניסיון. לפחות עכשיו.
נצח
יאללה בעזרת ה אני לא נוגענצח
.נצח
נצחשל הראל טל אין לי פה
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)