פעם היתה יתושה. גברת יתושה זקנה ורכלנית. היא חיה כבר יומיים לפחות, מה שמקנה לה תואר של כבוד- ימ"מ. יתושה מצטיינת מאוד.
גברת יתושה אהבה מאוד תינוקות. לא את התינוקות היתושים הטיפשים הללו, שרודפים אחריה וקוראים לה קשישה, אלא את התינוקות העגולים והרכים ששוכבים בעריסה ולא שולחים ידיים להרוג אותה.
היא כמובן מעולם לא טעמה אחד, אבל היא ידעה שזהו ייעודה. למצוא לחי מבריקה ולמצוץ אותה עד זוב דם. של הלחי, כמובן.
לילה אחד, כשהאור הסגול מהמנורה קוטלת היתושים בחדר ההורים כבה סוף סוף, התקרבה גברת יתושה לעריסת התינוקת, ונחתה על לחייה.
היא נעצה בעור המתוק את שיניה ומצצה את דמה של התינוקת. התינוקת לא זזה, דבר לא יעירנה משנתה.
לאחר מספר שניות התעופפה לה גברת יתושה, ומתה לה אחר כבוד על אדן החלון הפתוח, ליד צינור המים המטפטף.
ילדיה היתושים באו לחלוק לה כבוד אחרון. שש מאות בנותיה הבטיחו כי ימלאו את מקומה ויטעמו מהתינוקת, אשר החלה לבכות בינתיים, וארבע מאות בניה נשבעו כי יזכרו אותה לעד, ויזמזמו באוזני האנשים עד אשר ייהרגו.
וכך, גברת יתושה המשיכה לחיות גם לאחר שכבר מתה.