ועוד אחד

את אמא מהממת

וזה הכי מובן שיש

לא סותר את זה שאת אמא מהממת

זה נשמע מצב שכל אחת היתה יוצאת מדעתה ממנו

מכירה את המושג אמא טובה דיה?

ואת הספר הורים כבני אדם?

הגישה של היום היא שהילד במרכז ולתת לו הכל

אבל איך חיה הרצברג אומרת?

מי יגיד מילים טובות לאמא?

מי יגיד מילים טובות לאמא / מתוך הספר  "לב העולם אתה" מאת חיה הרצברג


מי יגיד לאמא רגילה, בבית רגיל, עם ילדים רגילים ועצבים רגילים, מילים טובות?
מי ינחם אותה כשהגיעה סבלנותה לקצה ופקעה בקול נפץ, והילדים לא שמו לב והמשיכו לדרוש את שלהם?
מי ייבש את ביצות הבוז התהומי שהיא רוחשת לעצמה אחרי שעת השכבה שכולה מבטים מצמיתים, נזיפות חריפות ומילים רבות שאומרות רק דבר אחד: עזבו אותי כבר, אני לא יכולה?

ביום כזה של תוכחה, כאשר כל הבית על סדקיו ופינותיו יוצא מגדרו כדי להראות מה לא בסדר, הקירות זועקים טביעות רגליים שחורות וקשקושים, הכביסות לועגות בערימות ערימות, קרש הגיהוץ כמו מהפנט אליו חולצות קמוטות ושמלות כאילו לא טרחו לידו תשעים דקות אפופות קיטור, הכיורים הנקיים מתמלאים כלים דביקים כהרף עין, על הרצפה פרחי גרניום שנמעכו לכלל כתמים אדמדמים, ציפורני הרגליים של הילדים מתבלטות כדי לומר, שאמנם גזרו בקפידה את ציפורני הידיים, חמישים במספר, אבל הן עדיין כאן -
מי ינחם את אמא שכמעט חנק אותה ה´לא´?

כשבדי עמל היא רוחצת וסורקת, מלבישה ומאכילה, מסדרת מיטות ומשכיבה, ואין לה כוח להיות טובה היום, אין לה כוח להיות סבלנית, אין לה כוח להקשיב לכל השאלות ולהשיב להן תשובות ולהסביר אלף למה ולמה ולהתדיין ולהתמקח ולהתפעל מציור של פרח ולפשר בין מריבות ולגהץ יצירה מופלאה מחרוזים קטנטנים, ולהמתין באורך רוח למלותיה האיטיות של ילדתה המעמיקה לחשוב -
מי ייתן לה כוח?

מי יעמעם וירגיע את תחושת ההחמצה המרה המלווה את מילות הזירוז כשהן חותכות וקוטעות את פניות הילדים: לא עכשיו, לא יודעת, נדבר על זה מחר, לך מיד להתלבש, נו כבר, קדימה, מהר?

מי יחבק את אמא, במקום כואב עמוק בלב, כאשר היא שרועה ואומללה בחושך, וילדה קטנה בוכה בחדר הסמוך ´אמא אמרת שתשירי לי שיר´, והתינוקת מתעוררת בפעם השלישית? מי ינקה ממנה גל נוסף של זעם המציף אותה למרות תשישותה?

מי ידע להגיד לאמא, אבל באופן כזה שהיא תבין ותאמין, שלמרות שהנקיון הוא רק בערך, והכביסה לא לגמרי, ולמחבת שכבות רבות, ושוב לא קוימה הבטחה אחת לילד, וביומן של כיתה ב´ מתנוססת הערה: "נא להקפיד על שכפולים חסרים" - מי יגיד לה שככה, בדיוק, עם כל החסרונות, הממלכה שלה גדולה ונפלאה ומפוארת?

מי ילחש לאמא מילים טובות שהיא תשמע, ויעריך את עמלה, ויכיר במורכבות האינסופית של להיות, פשוט להיות, יום אחר יום אחר יום?

מי יביט בזוג גרביים, שידיה של אמא הלבישו והפשיטו, כבסו וקיפלו ושמו במגרה והוציאו ממנה והלבישו והפשיטו וכבסו וקיפלו, מאות פעמים, ויזכיר לעצמו שזה רק זוג אחד מיני עשרות בבית, ובכל אחד כבר טיפלו מאות פעמים, מי ימנה את עשרות אלפי הפעולות שנפעלו עד כה רק בקשר לגרביים - כשישנם גם כל השאר?

מי יחשב את סך כל הכריכים, סך כוסות הזכוכית הנקיות, סך טיפות היוד על הפצעים, סך הגזרים והתפודים שקולפו, הכינים, במחילה, שסורקו, העופות שנצלו ותובלו, החיבוקים, הנשיקות, הכפתורים שנפתחו ונסגרו, אלף אלפי דיווחים שנקלטו, סיפורים שסופרו, מילות אהבה שנאמרו?

בעולם כזה, שתובע סך הכל ותוצאות, שנועץ עיניים נוקבות כמו סכינים עמוק בגב ודן ומבקר ושופט ומגנה וכל הזמן יש לו מה להגיד - אם קצת מוזנח או מוחצן ומטופח, אם הגדולה פרועה ותוססת והקטנה חלשה ומהססת, אם הילד קפצני או הנער ביישני, איך נראית התעודה ולאיזה סמינר יקבלו את הילדה - מי ירגיע את אמא הרגילה, אמא הלא מושלמת? מי יאהב אותה ככה וידע שהיא שווה?

כשכל הזמן בודקים ומדרגים, מציינים ומסמנים, מצמידים תויות ומעידים עדויות ובוחנים את הכל: את הכשרונות ואת המידות הטובות ואת הצניעות ואת החכמה, ואת דרגת הרוחניות בפומבי וברמה - מי יאטום את אוזניה של אמא משמוע, ויגן על ליבה מאשמה?

מי יבחין בעייפות שהיא מסווה, בקושי שהיא כובשת, בכל החיוכים שחייכה רק בחוץ, בהרבה מאוד ´לא´ שהיא הפכה אותם ל´כן´, בגבול היכולת שהיא חצתה שוב ושוב?

מי יגיד לאמא מילים טובות שהיא תשמע ותאמין, מי יעקוב אחר שביל פסיעותיה בלאט, ילקט את אגלי זיעתה ויספור את דמעותיה הכבושות?

מי יצבור הכל בשקט, בערמה שאין לה סוף, מי יאהב בלי גבול ותנאי, ויעריך, ויעריץ, ויכין בסתר כתר, לסתם כך אמא, רגילה?

* * *

כמה אמהות בעולם כולו, מהודו ועד כוש. כמה טרחות טורחות כולן, כמה דמעות שופכות כולן, כמה תסכולים וקשיים הן יודעות.
הן יכולתי כמותן, אבודה להיות ובודדת...

אם לא שחמלת עלי,
ובראת אותי ילדתך,
והרעפת עלי חמלתך,
ותמיד היה איתי מבטך.

נצרת את כל צעדי,
אספת את כל אנחותיי,
ליטפת את כל כאביי,
וידעת הכל, ושמעת הכל, ואהבת בלי גבול ובלי תנאי -

ובסתר בסתר, רקמת לי כתר. כתר לאם רגילה.

ואם אמא בדקה ויודעת למה התינוק שלה רגיש וכשהיא נמנעת הוא יותר רגוע אז זה שווה לה את ההגבלות, מוצאת דברים אחרים לאכול

תעשי כל מה שאת יכולה שיהיה לך הכי טוב וקל לתפקד

אז גם אני רוצה להוסיף שעם הראשון הלך קשה עם ההנקה, הפסקתי די מהר למרות שלפני היה ברור לי שהנקה זה דבר חשוב נורא אבל אח"כ הבנתי שהשפיות שלי חשובה יותר, את הילדים הבאים כבר הצלחתי להניק הרבה יותר

וזה לא השפיע על הקשר שלי עם הילד

גם אז וגם כיום שהוא ילד גדול - החיבור, הקשר - לא קשורים להנקה

גם אם הוא אוכל תמ"ל - תחזיקי אותו על הידים כשהוא אוכל את הבקבוק והוא יקבל את המגע החם והאוהב שהוא צריך

להרתיח מים - תרתיחי כל פעם כמות, תקררי ותשמרי בבקבוק. לפני השינה תכיני לך תרמוס עם מים פושרים

ולא מחייב שהרחם תתכווץ לאט יותר

זה שאין לך כוח לכל כך הרבה קושי וכאב שלו. כי את כ"כ אוהבת אותו.

וזה לא שהחלב שלך עושה לו רע (הנה עובדה בשאוב הוא היה רגוע). זה שההנקה מאוד קשה לו. זו באמת טכניקה קשה.

את אוהבת אותו, הוא אוהב אותך, רק קשה לכם. לשניכם.

תחבקי אותו ותקטרו ביחד כמה שההתחלות קשות.

בעה ההמשך עוד יהיה הרבה הרבה יותר טוב. מנסיון. וזה נכון בין אם תניקי ובין אם תעברי לתמל. כך או כך עוד כמה זמן תגלי שהקשיים של ההתחלה מאחוריכם, וטוב לכם ביחד.

ומצטרפת לעיקרון - תמיד הכי טוב להקשיב ללב יותר מלכל אחד מסביב. צריך לזה אומץ אבל זה משתלם.

כשהתקשיתי בהנקה עם הראשון,

היה השחרור מהלחץ.

החלטתי שאני לא מניקה בכל מחיר, שמתי לעצמי איזה גבול מסויים: "אם זה וזה... לא עוזר- עוברת רק לתמ"ל ".

בסופו של דבר זה שחרר אותי מהלחץ

והעניינים התחילו להסתדר

אפשר לשאוב בדו"צ רבע שעה כל 3 שעות, או אפילו רק 3 פעמים ביום,

אם יושבים מול מחשב או משהו בזמן הזה זה לא נורא

אני עשיתי כך 4 חודשים (שאיבה ביום והנקה ותוספות בלילה) 

בהצלחה, התחושות שלך מאוד מובנות רק תנסי לזכור שזה עובר

גזים יכולים להיות גם בגלל שאוכלים מהר. לא רק בגלל סוג האוכל. אולי אם תאכלי לאט ותלעסי הרבה תראי שיפור. (קל להגיד... כשיש תינוק לא רגוע הכי מתבקש לאכול מהר.... אולי כשהוא על הידיים תצליחי)

וגם - אולי במקום גם להניק וגם לשאוב דווקא תלכי על להניק ולהניק לא לפי שעות אלא כל פעם שהוא לא רגוע. לפעמים אנחנו חושבים שהוא לא רגוע בגלל גזים ובעצם הוא פשוט עדיין רעב. ואז אם תתני לו עוד זה גם ירגיע אותו וגם יגביר את ייצור החלב שלך. בעקרון אני יודעת שאם נותנים כל פעם שהוא רוצה - לא צריך לשאוב. זה יווסת את ייצור החלב בהתאמה אליו.

את כרגע במערבולת וכל העולם נראה בלתי אפשרי. בע"ה עוד קצת ותצאי מזה. עוד קצת להחזיק מעמד. זה לא יישאר ככה תמיד...

לכן הדגשתי

אוויר שאת בולעת באכילה מלאה לא יכול להגיע לחלב... אין שום דרך.

וממש נכון שלהניק בכל פעם שלא רגוע ולא לפי שעות. מאד מאד עוזר.

בגלל שככה האוכל מתעכל טוב אצל האמא וזה משפיע על החלב. 

וזה מנוסה ובדוק בשטח, שכשהאמא שינתה את זה התינוק נרגע.

לא יכולים להיכנס לחלב. כמו שהם לא יכולים לחדור למחזור הדם.

בעיה רצינית שככה זה כאב

זה סבבה.

עדיף לנח. שאח"כ לא יתנקם.

(רצפת אגן וכו)

כלומר אולי היה אפשר לעשות בישיבה אבל זה כבר יותר מסובך (יש רק שולחן בסלון, אין במטבח. וזה מסורבל לי ולוקח הרבה יותר זמן מלעמוד במטבח לחתוך סלט למשל).

אז אני לא יודעת מה נכלל במנוחה ועד מתי כדאי לא לעשות דברים כאלו...

ולבשל בקטנה זה בסדר. כמה דקות להפעיל את הגוף בצורה מינימלית זה אפילו חשוב לדעתי.

לקלח זה יותר מדי. להרים על השידה ממש ממש לא!

(בעיני עד חודש אחרי לידה, אפילו חודש וחצי) אין כזה דבר להתפנק מדי. כל מאמץ הוא מאמץ מיותר. יש דברים שהם לא מאמץ בכלל מבחינתך וזה בסדר גמור, ויש מקרים שאין ברירה וחייבים לעשות, אבל בעיני זה שלבעלך נגמרת הסבלנות זה לא מקרה של אין ברירה

זה מקרה של שיתאמץ עוד קצת במקום שאשתו היולדת תתאמץ עוד קצת... זה לא לנצח, רק עוד שבועיים שלוש.

לשטוף כלים ולקחת ילדים

שבועיים אחרי לידה

זה ממש לא סבבה

להכין אוכל ולחתוך סלט, אם זה מרגיש לך בכוחות ובסדר לך - מעולה. תרוויחו כולכם אוכל מזין וטוב.

כלים - לא. זה משהו שיכול לחכות ואפשר גם להביא מנקה / נערה בתשלום, לא חייבים דווקא אותך בשביל זה.

לקלח ילדים - אני חושבת שכן, אבל אולי למצוא פתרון להרמה שלהם, למשל לתת להם לטפס לבד, או להלביש בישיבה על המיטה.

סותרות אחת את השניה

כל השאר לא. אז לא... ודאי לא לקלח ילדים, שזה ממש מאמץ...

ולא, זה לא פינוק, זו הבריאות שלך...

אז להרפות כמה שאפשר - שהילדים יתקלחו פעם ביומיים, לאכול כמה שיותר בחד פעמי, להזמין עזרה בתשלום אם גם מה שנשאר גדול על בעלך...

בבצלחה ומזל טוב!

אני גם שבועיים אחרי לידה ב"ה

ומרגישה מעולה ממש ממש!

מנסיון העבר, כשאני מרגישה מעולה, אז זה באמת ככה ואין את ה"נפילה שאחרי" ב"ה

אז אני מרשה לעצמי לצאת, לבשל, לאפות, לטפל בילדים..

עם יד על הדופק כמובן והרבה הקשבה לכוחות.

הדברים שאני לא עושה זה שטיפה, כי שמעתי שהתנועה הזו לא טובה אחרי לידה ולהרים דברים כבדים..

שבועיים אחרי לידה לא עושה כלום ממה שרשמת.

המקסימום זה להכניס מכונה בישיבה מדי פעם (עם זה בעלי לא מסתדר בכלל). עדיף כלים מלוכלכים בכיור (או חד פעמי) ושניצל תירס מאשה שלא נחה היטב.

ומחילה מה זה נגמרת לו הסבלנות? סחבת 9 חודשים לא נגמרה הסבלנות?... את יולדת! לא מתפנקת. הגוף עובר טלטלה רצינית מאד ומנוחה זה לא צחוק. תקראי קצת על משכב לידה, מצרפת לך קטע:

לפני הכל – משכב לידה: ששת השבועות הראשונים:

משכב לידה הוא תקופה מיוחדת במינה, שבה הגוף מתאושש מההריון והלידה, מבסס את ייצור החלב, ותומך בך במשימה של הסתגלות לתינוק החדש. כדי להבין טוב יותר את הצרכים שלנו בתקופה הזאת, שווה לעצור לרגע ולהבין עם מה הגוף שלנו מתמודד אחרי הלידה.

בזמן ההריון שרירי הבטן מתארכים מאוד כדי להתאים את עצמם לבטן הגדלה, ושרירי רצפת האגן נושאים בעול אינטנסיבי של משקל התינוק והרחם. אחרי הלידה, שרירי הבטן נעשים רפויים מאוד אחרי שהרחם התרוקן, ואינם מסוגלים להתכווץ ביעילות. שרירי רצפת האגן נחלשו זמנית מהלידה, בייחוד אם יש איזשהם תפרים (ניתוח קיסרי אינו מגן על רצפת האגן יותר מלידה רגילה – נהפוך הוא), השרירים האלה אינם מסוגלים לתמוך בגוף כהלכה, במיוחד בתנוחות זקופות.

כדי לפצות על כך, בששת השבועות שאחרי הלידה הגוף מפריש קוקטייל הורמונים מיוחד במינו שמעודד החלמה וצמיחה של הרקמות. זהו הזמן היחיד בחיים שבו יש התחדשות של רקמה עצבית באיזור האגן. כך שששת השבועות שלאחר הלידה הם חלון הזדמנויות להחלמה והתחדשות פיזית. אלא שההחלמה מתרחשת אך ורק אם האם הטרייה זוכה למספיק מנוחה. אם היא מתאמצת מדי, עומדת יותר מדי ונושאת משקל כבד, היא נמצאת בסיכון גבוה לפגיעה מתמשכת ברצפת האגן.

אז מה עושים? אנשי מקצוע בתחום שיקום רצפת האגן ממליצים על מנוחה מוחלטת בתקופה הזאת. הנה כמה דרכים להשיג אותה: א. לא לשאת שום דבר פרט לתינוק. ב. להימנע מעמידה ממושכת. נסי לשבת בכל הזדמנות שבה בדרל כלל עומדים: במקלחת, תוך כדי צחצוח שיניים, סירוק שיער, התלבשות, במטבח, במפגש אגבי עם חברה ברחוב. ג. להימנע מישיבה ממושכת. ישיבה זקופה גם היא מעמיסה על רצפת האגן. נסי לשכב כל פעם שמקובל לשבת: כשבאים אלייך אורחים, כשהתינוק ישן. היכולת להניק בשכיבה היא בעלת ערך רב, כי היא מאפשרת לך לטפל בתינוק ולנוח בעת ובעונה אחת. שווה ללמוד אותה ברגע שאת נוכחת שהתפיסה של התינוק בסדר. ד. לתמוך ברצפת האגן. קרחומים קטנים על האזורים הנפוחים בימים הראשונים לאחר הלידה מפחיתים נפיחות ואי-נוחות. כדאי לקפל מגבת למלבן ארוך ולהניח אותה על הכסא כך שהיא תהיה מתחת למפשעה והרגליים משני צדדיה. הלחץ העדין והמרופד שהמגבת מפעילה תומך בשרירי רצפת האגן ומקל על התחושה הכללית, במיוחד אם יש תפרים. מומלץ לקבל הדרכה מפיזיותרפיסטית רצפת אגן איך להגן על האזור בזמן מאמץ. ה. לא לסמוך על תחושות הגוף! הרבה פעמים אומרים לנו "תקשיבו לגוף", וזו הנחיה טובה בדרך כלל. רוב השרירים שלנו מאותתים לנו כשהם מתעייפים וזקוקים למנוחה. אבל שרירי רצפת האגן לא מחוברים היטב לרשת של עצבים תחושתיים, והם לא שולחים לנו מסר ברור על עייפות. אם שלושה שבועות אחרי הלידה עמדת, הלכת, רחצת כמה כלים ופתאום את מרגישה עייפות וכובד באיזור המפשעה – סימן שהיית צריכה להפסיק הרבה הרבה קודם. לכן, אנשי מקצוע ממליצים על הגבלה מודעת של עמידה והליכה. לא יותר מ- 10 דקות של עמידה רצופה לכל שבוע מזמן הלידה (כלומר: 10 דקות גג בשבוע הראשון, 20 דקות בשבוע השני וכן הלאה). כלל האצבע של הפיזיותרפיסטית שלי למשכב הלידה: לבקש, ללוות, לקנות או לגנוב כל עזרה שרק אפשר.

עשיתי הכל הכל לבד, ולהרבה יותר משבועיים. יותר קרוב לחצי שנה. ועבדתי משרה מלאה במקביל.

את יכולה לספר סיפור, לשבת עם ילד להקשיב, לחתוך סלט נגיד. לטפל בתינוק הקטן.

שבעלך ינשום עמוק יתאזר בסבלנות ויעריך את החלוקה שבשגרה.

אם לך זה יהיה ברור, הוא יסתדר.

אם לך לא נעים, מאיפה הוא יביא את הסבלנות?

אם בעלך לא מסוגל לקלח את הקטנים- שלא יתקלחו.

עצם זה את מגדירה כברירת מחדל "שאין ברירה אלא לעשות" חוץ ממה שהוא יכול לעשות, זה מה שמעוות.

הוא אמור למצוא פתרון להכל, חוץ ממה שאת כן יכולה. ככה זה אמור לעבוד.

הייתי מנסה לשים קרם או חמאת שיאה.

לא רואים שום דבר חיצוני, שמתי באמת קרם לחות אך עדיין רגיש מאד מאד

התרחבות של הרחם.

זכור לי שבערך בשבוע הזה גם התחילו לי כל מיני כאבים חדשים (גם בהריון תאומים).

אם זה ממשיך, הייתי מתייעצת עם הרופא.

חושבת שזה לא היה משהו מלחיץ

תנסי אולי קרם טוב? תתארי לאחות במעקב הבא

זה מרגיש באמת כמו משהו עצבי בעקבות מתיחת העור. השאלה אם יש איך לתפור את זה...

וגם אז יהיה כאבים אחרים 😊

אבל מעודדת אותך שכשנכנסים לשגרה זה ממכר.

😍😍

מגיעה על לחשוב על אחרי🫩

תודה לך

כששמים לי בלידה את המוניטור על המקום הזה אני צורחת יותר מבצירים..

פעם רופא אמר שאולי זה בקע והעצבים חשופים יותר

תודה לך. זה ממש כאב לא נעים

אם זה נורמלי, ואם יש סיבה לזה...

בעלי אומר ללכת לרופאה, אבל לא נראה לי שזו סיבה מספקת ללכת לרופאה...

יכולות להיות גם השלכות של גיל ועוד.

לי היה דימום כזה של שבועיים וחצי כמעט( זה היה בתקופת הקורונה ובדיוק חליתי אז יש מצב שקשור) רופאת הנשים רשמה לי פירומלט נטר והדימום נגמר ב"ה. כשהתייעצתי עם רב כוא ביקש ממני לעולם לא להגיע למצב כזה אלא תמיד לפנות כדי לראות איך אפשר להקל ולטבול..

מקוווה שיעבור לך מהר.. ותפני ליועצת הלכה /רב וכו'..

להחליף התקן.

חוץ מזה- הייתי הולכת לרופאה כי יכול להיות שיש פצע/ציסטה/משהו אחר בלי קשור להתקן

והעיצות הרגילות להפסקת דימום.

נשמע לי דווקא הגיוני לבדוק את זה.

צמיחה בפנים היא הורמונלית. אני עושה פעם בשבוע

לא

ולא

עשיתי לפני מלא שנים ולא חזר.

על נגמרו לי השמות , יעל זקש

לא יודעת אם יש החזרים דרך עמית...

מתייגת:

@נגמרו לי השמות

את פסיכולוגית?

דרך עמית?

תודה

זה נקרא ייעוץ, לא פסיכולוגית

Google Search

מניחה שסתום לא העבירו לחורף. נקווה...

והיא ילדה 3 שבועות לפני 🤭🤭

זה שלב כזה שאת מתה ללדת...

ויוצאות לך העיניים מכל מי שכבר סוף סוף אחרי זה.

אבל אם קשה את יכולה להגיד לה שזה מלחיץ אותך

העיקר בעיתו ובזמנו.

ולהיפך, את תלדי אחריה אז היחס יעבור אלייך לא?

ממני שלא רצתה ללדת ותמיד רציתי שישארו עוד בבטן, בשביל ההרגשה והכיף, בעיקר באחרון.

וכולם נולדו רגיל וטבעי עם צירים בשבוע 37...

גם לי זה היה.

משמים בסוף כל התיזמונים האלה...

השם ישלח לך מה שהכי טוב לך ❤️

בשלב הזה את רק רוצה כבר להיות עם תינוק מתוק ביד וכל מי שעוקפת אותך זה מעצבן😅

בקיצור, תכילי את עצמך, מותר לך

ותחשבי איזה כיף יהיה לבני הדודים עוד כמה שנים להיות כל כך קרובים בגיל

גיסתי היית צריכה ללדת שבועיים אחרי וילדה כמה ימים לפני.

וכן התעצבנתי חח

כשאת מוצפת הורמונים הכל הגיוני

הייתי אמורה ללדת חודש אחרי התל"מ האחרון של גיסתי (כאילו שבוע 42) בסוף ילדתי יום אחריה

ושתינו עשינו ברית.

האמת היה קצת מעצבן כי מהצד של בעלי רק חמי וחמותי הגיעו כי כולם הרגישו שיצאו ידי חובה בברית יום לפני

אבל בפועל הם נולדו 3 שבועות הפרש. כך שהייתה ברית ויום אחכ פידיון. כולם הגיעו גם לזה וגם לזה (אבל אולי גם בגלל שפדיון זו מצווה שלא תמיד עושים, וזה גם היה אחהצ, בניגוד לברית שהיא בבוקר)

וכו'

נחיה כנראה מה יקרה בסוף

לק"י

(אני דוקא לא מאלה שרק מחכות ללדת כבר. אבל מבינה את החלק הרגשי המשוגע בהריון....).

אףפעם לא הגעתי לתאריך ותמיד יולדת מוקדם.

הפעם גיסתי הייתה צריכה ללדת שבועיים וחצי לפני וכולם אמרו שבטח אלד לפניה. אז נכון שכבר הייתי בביח יום לפני שילדה אבל בסוף שחררו אותי. ילדתי 5 ימים אחריה וממש הייתי רוצה הפרש גדול יותר.

נראה לי באף לידה לא רציתי ללדת אבל מסתבר שהילדים שלי כבר רוצים לצאת...

שאני רוצה לסחוב כי אףפעם לא הגעתי לתאריך ואני לא יודעת איך זה...

כבר לא בטוחה שאוכל לנסות ולבדוק איך זה ..

אבל כנראה שאת ממש מיוחדת, כי גם כשעברת את התאריך, את עדיין אוהבת😉

אני כל כך אוהת להיות בהריון....

תמיד מרחמת על מי שכבר ילדה חחח.

הכי מושלם כשהם בפנים שמורים ומוגנים.

ואני כל כך יפה וסקסית...

לא כי כ"כ כיף לי להיות בהריון פשוט כי אני *מפחדת* להגיע לרגע הזה, אז כמה שאני סובלת וכאובה בהריון, אני לא מחכה להגיע לרגע הלידה, אבל מי שואל אותי? כשזה מגיע זה מגיע.

תמיד אני אומרת לעצמי שאיזה מזל שיש 9 חודשים מאז שנכנסת להריון עד הלידה, אם זה היה קצר לא הייתי מעיזה להכנס להריון.

אבל להיות אחרי זה כ"כ כיף לדעת שעברתי את זה!

אני לא מחכה ללדת

אני מחכה להיות אחרי

חחחח

לגבי השורה האחרונה שלך, קרה לי גם, ילדתי כמה ימים אחרי גיסתי וזה גרם רק להתרגשות שיא מצד המשפחה של בעלי. זה לא הוריד להם מההתרגשות בכלל

ילדתי פעמיים כמה ימים אחרי גיסתי, ולא הרגשתי שזה. השפיע על היחס של המשפחה.

זה מאוד הגיוני לרצות כבר ללדת ולקנא במי שכבר יולדת...

לא הבנתי למה הסקת מזה שאת אדם רע

את לא רוצה שלא יהיה לה

את פשוט רוצה כבר גם..

אבל נשמע שזה פחות עושה לך טוב התקשורת האינטנסיבית איתה כרגע, אז תכתבי לה משהו נעים שיאפשר לך מרחק

(אגב היא לחלוטין כן גיסתך חח)

והיא מסכנה עבר לה…

כל היום היתה עם ציר כל שעה ובערב הפסיק…

היא קבעה קיסרי לשבוע 39 כשאני הייתי אמורה להיות 38+4.

ולפני הלידה הזו ילדתי בסוף 39 עם זירוזים!!!!

הפלא ופלא הבן שלי החליט לצאת ב38+1😅😅😅😅

כולנו עד היום מופתעים שהוא גדול מהבת שלה חחחח

היא ילדה יומיים לפני

נראה לי דמעה שהייתי מאושפזת בתור לזירוז וזה הלחץ אותה ללדת,😂 סתם

הכל טוב ויפה רק שאני כבר חושבת מה עושים לשבת בר מצווה עוד עשור.נשמע לי פרוייקט מורכב

בזמנו לאח שלי דחו בחודש כי היו עוד חבר או שניים באותה שבת.

אבל עוד חזון למועד