וכל הזכרונות האלו רומסים לי את הלב ומזכירים שאני בסך הכל אותו בן אדם.
וכתבות, ושברי משפטים, ששורפים אותי בנקודה שאני הכי מסתירה.
אני מלפני שנה היא אותה אני. רק פחות מבינה ויותר מלאה בתסכול.
בני אדם משתנים, כך אומרים. מישומה לי נדמה שלא בני האדם משתנים, אלה הצורה שבה הם מסתכלים.
ואולי זה מה שמגדיר בן אדם.
הצורה בה הוא מסתכל.
הרי הכל תלוי בצופה, לא?
וכתבות, ושברי משפטים, ששורפים אותי בנקודה שאני הכי מסתירה.
אני מלפני שנה היא אותה אני. רק פחות מבינה ויותר מלאה בתסכול.
בני אדם משתנים, כך אומרים. מישומה לי נדמה שלא בני האדם משתנים, אלה הצורה שבה הם מסתכלים.
ואולי זה מה שמגדיר בן אדם.
הצורה בה הוא מסתכל.
הרי הכל תלוי בצופה, לא?