קראתי את מה שכתבת והחלתי לכתוב, נהניתי מהכתיבה. תודה, בזכותך עשיתי את זה!
פעם רציתי לנסות ולא יכלתי, וזה היה לי חסר. הרגשתי שיש עולם בחוץ שהשערים שלו נעולים ורק לי לא הביאו מפתח, שמעתי את המוזיקה, הרחתי אלכוהול
רציתי גם.
ויום אחד מצאתי פרצה השתחלתח בה לאט נשרטת מהגדר, מתעקשת לבדוק מה אני מפסידה.
פסעתי צעדים ראשונים, נדקרתי משברי הזכוכיות, הסתחררתי מאדי היין, נפלתי בין מעגלי הרוקדים.
ורציתי גם.
ראיתי אותם שיודעים לתמרן, שרוקדים במעגל הפנימי, שמוהלים קוקטיל בדייקנות, שאחראים על קצב המוזיקה.
ורציתי גם.
ויום אחד מצאתי עצמי ליד הפרצה, מקיאה ת׳נשמה אוטמת אוזניים לא יכולה עם הרעש הזה יותר, בכיתי בכי של שיכורים, צעקתי צעקה של מחפשים, רציתי, והיו בי רצונות של אנשים חיים.
ישבתי שם, בוהה מבחוץ, רואה עולמות לא רציתי את החושך בחוץ, ולא אורות מסנוורים.
ורציתי, רציתי חיים.
רציתי לצאת נדקרתי שוב משאריות ברזלים, נדקרתי משברי זכוכיות של בקבוקים שהתנפצו בי, יצאתי זבת דם, שאלתי מה עכשיו.
ורציתי, רציתי לחיות.
התחלתי לחפש, ראיתי עולם לא מואר, לא חשוך. ראיתי עולם ולא היה בו מאום, כי אם אבנים לנקש ואורות להדליק, התחלתי את השביל לחפש, את המקום שלי בו.
והבנתי זה העולם שלי, לא רוצה יותר לרקוד בעולמות/ אולמות זרים. לא רוצה לשתות מה שמישהו אחר הכין לי.
ואני רוצה את חיי, את עולמי.
לפעמים אני עושה רוורס, נוסעת רחוק. נכנסת שוב לעולם לא לי. משתדלת לחזור, להבין שזה חלק מהעולם שלי, החדש והישן.
לפעמים, הרבה פעמים, אני נאבדת לעצמי, רואה את עולמי חרב לו, לא רואה אותו בכלל, אני מקווה שאשכיל לחפש אותו כי ליבי נמצא בתוכו