התכוונתי בין בני זוג, דעע.

תקשיבי.
נושא מורכב.
אחותי וגיסי קנאים אחד לשני ברמה הזויה, כשאני ובעלי ממש ההיפך.
ברמה שגיסי התעצבן כשאחותי דיברה עם בעלי, ואחותי לא מרשה לאף אחת מהאחיות לשמור את בעלה בפלאפון... ועשתה לנו ״שיחת מוסר״ לפני החתונה שלה ואמרה לנו לא לדבר איתו...

כשזה בגבול, זה טוב ואפילו חמוד.
כשזה יותר מידי, זה מעיק ומגביל.
(אני חושבת שאחרי הכל, זה עניין של אימון, גם.)

זה נוראי.


זהו.
אני גם חושבת שאם קנאות אז במידה נורא מינאטורית. טו מאצ זה בעע.

זה קורה בעיקר כשבני הזוג יפים מידי...

(וזה לרוב מצוי ברמה גדולה בזוגות שהרמה החברתית/יופי חיצוני לא שווה. דהיינו- בעל בינוני מפחדת שיקחו את אשתו ה״שווה״... מסובך להסביר אבל מקווה שהבנת)

זה עניין של אמון, כמו שאמרתי.

(הבנתי, נראלי.

מזל שהוא מסתפק במה שיש לו,האיש.
ושלא הכל נמדד במראה חיצוני.
ושאחרת פשוט)

את מהממת.

אבל צודקת.
בנים שמסתפקים במה שיש להם בדורנו זה נדיר. בלי להרחיב.
תדעי שזכית.
והוא גם זכה בלי קשר

או מה אני חושבת עליו.

(הוא מסתפק אחרי שיש להם דרישה מראש לבחורה נאה. וזו הגדרה עדינה למה שבאמת. גאד.)

והי, תודה.

אמרת שהוא ״מסתפק״...
זה היה נשמע נחיתי למדי, אז הייתי חייבת

שהם מאמינים שהם יפים? או בעצם
מאמינים למקורות חוץ?
זה כלכך דורש בטחון.

ואני אוהבת את עצמי. גם אם זה לא נשמע ככה.

אבל עוזר כשיש בעל שמשנן לך את זה יומם ולילה

גם אני אוהבת את עצמי, זה ממש לא סותר. עדיין צריכים אנשים שיגידו לך את זה.

להאמין בינם לבין עצמם זו גאווה?
שהסביבה מחמיאה, להאמין לה, סהכ, זו גאווה?

להאמין למחמאות עלי מרגיש לי גאווה.
ככה אני חשבתי, עד לא מזמן.
(זה לא נכון, כמובן, אבל לכי תשכנעי את הנחיתיות שבי.)

היום אני יודעת שזה נקרא להיות מודע לעצמך.
כי גם ליתרונות צריך להיות מודע.

מבינה אותך.
עד היום אני לא באמת מאמינה (גם כשזו הסביבה הכי קרובה שמאומרת)

צריך שתהיה

בדווודאי שצריך

אבל כמו כל דבר-תמיד טוב איזון

לא קיצוני לכאן ולא קיצוני לכאן

חשוב שלגבר\אישה יהיה גבול עצמאי גם מה בסדר לעשות ומה לא...

אבל שוב, כשהכל באיזון ולא קיצוני לאף כיוון-זה הכי בריא

 

 

 

בס"ד

 

אבל תמיד כולם מצטטים את הזוהר.

 

למעיישה אני לא מבין בזה.

מה לי ולידע תורני?

אני יודעת מה נכון לנו.
עניין אותי לשמוע דעות של אחרים.

זהירות זה תמיד חשוב אבל במידה