א) כשבאים לבדוק חמץ מדליקים נר. גם כשבאים לבדוק חמץ בתוכנו צריך להדליק נר. לזכור שיש בי טוב כדי שיהיה לי כח לחפש את הרע. כמה כח צריך כדי גם למצוא ולבער בתוך כל החושך הזה שהוא כמעט בחינת תהום שבי. אז כדי לא להתייאש, מדליקים קצת טוב. טוב ממוקד ומדוייק, פתילה אחת. לא אבוקה, לא מגזימים ומאירים באור ששוטף את כל המחשכים. לא אש גדולה מדיי שתסנוור או תכלה. נר קטן ופשוט. שנמצא את הרע, שלא נפספס, שנהיה מדוייקים. שנבער ונכלה את מה שצריך.

ב) בירידות מהגולן ראיתי עדר כבשים רועה. ונכון שיש רועה צאן, שלפעמים דוחף מאחורה עם מקל, אבל בסוף הכבשה היא זו שמרימה את הרגליים והולכת. וגם אנחנו, ה' מוציא אותנו ממצרים. ממש מֹשה אותנו ממ"ט שערי טומאה. אבל האם אנחנו מוכנים להגאל בכלל? האם אנחנו מוכנים להרים את הרגליים ולצאת אל המדבר הגדול והמפחיד הזה? יש פעמים שמושיע חיצוני לא מספיק. צריך אמונה גדולה במושיע, ומתוך כך גם בעצמי. הוא יכול לדחוף אותנו מאחור, אבל אנחנו אלו שצריכים להרים את הרגליים וללכת.

ג) בליל הסדר, שני המזמורים הראשונים של ההלל כלולים במגיד, ואילו השאר - נקראים בהלל. מה שאנחנו קוראים בהלל עוסק בגאולה העתידית. במוּכנוּת שלי להיגאל. באמונה הזו, לחם עוני, לחם אמונה, להיות מצה. להאמין בהכי פשטות שיש. כאילו שזה טבעי להיות יונה במעי הדגה ולהודות על הצלתו העתידית שתגרום לו לבצע שליחות שהוא לא חפץ בה. אפשר לחשוב שזה נורמלי להיות מרים שמכינה תופים, ממש יודעת עוד במצרים שהים צפוי להיקרע בפניה. הלוואי שגם אני אצליח להאמין ביכולת שלי להגאל.







(ממש מותר להגיב, זה אפילו עשוי לשמח אותי)

למישהו יש קישור לדרייב לסרט למלא את החלל?

חורף בריא לכולם

הא?