חוגגים יום נישואין.
אני מפטפטת על הא ועל דא
והוא רק סושי מזמין.
הזמן ואני כבר שנים לא ביחד
לא באמת, בכל אופן.
לכן אני מדברת בלי פחד
על עצמי, על דברים יוצאי דופן.
הזמן את ידו מרים ללחיצה
(על נגיעה הוא כבר לא שומר)
תנועת ידו אותי מקפיצה
כי אני לא רגילה לה יותר.
הזמן ואני נכנסים למכונית
לשתוק אני אז דרושה.
שתקתי, וזו כבר תפנית
(לא כמו הפעם כשהפכתי גרושה).

הזמן ואני אוכלים לאט גלידת עוגיות.
אוכלים? מלקקים? אף פעם לא הבנתי את העניין הזה- גלידה.
סוכריות, לא להיות, סירופ וניל, למה אני כאן?
ידו של הזמן רועדת, גם רגלו לא מצליחה לנוח על הדוושה.
וזה לא מהתרגשות, לא, הלוואי שהיה.
נפשו של הזמן צעירה ורוקדת, גופו חלוש וזקן.
אני נפשות בקול מברכת, והוא רק אומר- אמן.

מה לשים בתיק עבודות?

בואו נסכם שהיום בערב אני פותחת שרשור עם כל השירים ואתם מצביעים- כל אחד יכול להצביע לחמישה עשר שירים. סבבה? תשתפו פעולה?

תייגיני