יום השואה תשע"ח. ביום הזה אני משתדל בד"כ להסתכל ולחשוב ולנסות להבין טיפה אחת מן הים מה עברו אחינו ואחיותינו בשואה הנוראה.
אני יושב ומסתכל על סיפורי מדליקי המשואות בטקס ביד ושם. יושב המום. והדמעות מגיעות בסוף. בסוף כל סיפור. למה?
מדהים אותי לראות כל שנה מחדש, שכל אחד ממדליקי המשואות מסיים את סיפורו באופן דומה. בתקומה. בעלייה שלו לארץ ישראל ארץ הקודש. בהשתתפותו בהקמת מדינת ישראל, גיוסו למחתרות ולאחר מכן לצה"ל. בגאווה הגדולה שהם חשים שיש מקום בו הם יכולים להסתובב ללא כל פחד ויראה. מדינה בה הם יכולים לבנות משפחה גדולה ולגדל אותה. ולראות בנים, נכדים ונינים.
ואז הלב מתמלא בגאווה עצומה במדינה שלי. אני גאה להיות ישראלי! במדינה שלי! מדינה יהודית, בה אני יכול להסתובב ללא שום חשש! מתרגש לשיר את התקווה ולהניף דגל ישראל!
אבל.
אחרי כל זה אני נתקל בדיווח בו בית המשפט הישראלי (!) זיכה מחבל שביצע פיגוע דקירה בטענה כי "לא ניתן להוכיח שהייתה לו כוונה להמית".
אין דבר שיותר מרתיח מזה.
אדם שרץ עם סכין תוך שהוא צורח "אללה אכבר" ודוקר. זה לא מתוך כוונה לרצוח?
אם זיכוי זה היה נפסק בבית הדין ברמאללה (אם יש דבר כזה)- הייתי יכול אולי להבין מדוע הם פסקו כך.
אבל לא. אלו שופטים ישראלים! במדינת ישראל!
תגידו?! אנחנו מטמטמים?!
אנחנו במדינת ישראל! לפני שנייה הייתי מלא גאווה במדינה שלי!
עכשיו?
קשה לי לומר. אבל ברגעים אלו אני מרכין ראש. לא רק לזכר שישה מליון יהודים. אלא מתוך בושה. בושה שזוהי פניה של מערכת המשפט של מדינת ישראל.
- לקראת נישואין וזוגיות