8:00

בוקר

תפילה בבית ספר מגלה שהחניכים שלי מפעם גדלו בלי רשות.

חוזר הביתה מכין קפה של בוקר.

מתארגן, אורז פקל נסיעות.

לומד קצת מסל"ש.

לפני הצפירה לוקח תהילים

10:00 צפירה.

מתייחד.

אחרי עשר דק' יוצא מהבית.

טרמפ לכיכר,

משם לנתיבות פינוק.

אבל....

הבן של הנהגת מקיא בדרך.

הם עוצרים, אני מנסה את מזלי בינתיים עם טרמפםים אחרים. לא הולך...

חוזר לטרמפ.

מעוון, ב"ש, נשיא....

מהנשיא טרמפ לירושלים.

@אהבת ישראל!! אוכלת לי תראש בדרך...

אני זורק לנהג וורט יפה של ר' שלמה.

מסתבר שהוא מכיר את הישיבה שלי, מגניב...

בלטרון אני מזהה בחטף את @תפוז סיני זה אכן הוא. קובעים להפגש בירושלים.

מגיעים לסחרוב, אני יורד באנג'ל. 

הריחות מזזכירים לי שאני רעב, אבל כבר שעה של צהריים...

יורד לרכבת של ק. משה לפגוש את כבודו

כיפים חיבוקים סלפי דיבורים.

(היה כיף לפוגשך יאח!)

קוקיאדה (@מבול ו @V.I.P תשרדו עם המושג, טוב?)

טעינה במרכזית,

זז לעיר,

פוגש חברים מהיישוב, אני רעב לא אכפת לי..

אוכל לבד כבש צעיר בן שנתו לעולה באשמה של כמה אנשים.

שמח וטוב לב הולך לתרום דם

בדרך אוסף לי בן אדם שמנעים זת זמן הההמתנה בתור.

תורם דם. (כחול, כמובן...)

נפרד לשלום מהבנאדם החביב.

מחפש חולצות.

שדדו אותי.כמעט,

(אנשים למה אתם מוכרים יקר???)

פתאום מגיע חבר טוב.

שלוםשלום וכזה...

יורד ליפו פוגש ויפ אחת. זה לא מעניין.

ממשי לחנות מתנות *לנשים* להגיד שלום ולהעביר את הזמן עד ש@כוסף ליוסף!! יואיל בטובו להגיע...

בינתיים אני בוחן את החנות, עושה תואר ראשון, שני, דוקטורט, פוסט, ואז הוא מגיע...

ריכוליישן.

הבחור נזכר שהוא חייב להטעין...

נתקענו שם....

יצאנו בסוף...

*****צונזר*****

פוגשים  בהפתעה את @נחל והחתן החסיד שליט"א.

@חלילית אלט מגיעה. 

פותחים מחיצה

שיחה מעניינת

רצי"האדה ברגע האחרון.

פוגש כמה חביירים...

מייריב, (פעמיים אם שאלתם...)

נגמר לי הכח לכתוב... באסה שא"א להקליט פה.

אוטובוס, סיוט של קשקושים.

מישיו מהיישוב ליד מארגן טרמפ הביתה 

1:00

בית.
 

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול