שיש לנו הרבה טיפוסים בפנים (הבטוח בעצמו, השברירי, המפוחד, הדוקרני, השובב... וכן הלאה). ולפעמים אחד לא מקבל את היחס שהוא רוצה אז הוא צובר מטענים ונהיה ענק כמו גידול. ואז כשהוא יוצא הוא נותן את התחושה שהוא היחיד וכל השאר אשליה. הוא מאוד משכנע. זה קול מאוד עמוק בתוכנו שממלא את כל החלל.
העבודה היא להכיר באמת שבו אבל לזכור (לפחות בראש) לקחת אותו בערבון מוגבל. חוסר הפרופורציה הוא הבעיה. הומור עצמי באמת עוזר לזה, למרות שכששוקעים בזה זו אופציה כמעט בלתי אפשרית.
(לרוב כשבוכים אז יש אנשים שמנסים להוציא אותנו מזה בכוח, לנסות לשמח באמצעים מלאכותיים. זה בדיוק מה שהנפש הכי סולדת ממנו באותו רגע. היא רוצה להיות בשבר)
לכן אני חושבת שאם מסתכלים על הכאב באיזו הכלה אימהית שיודעת להיות עם הילד הפצוע וללטף לו את הראש ועם זאת גם לזכור שזה יעבור, הוא הופך לפחות תוקפני, מייאש ואינסופי.
(אני חושבת שההנחה שזה יעבור נובעת מהאמונה ב-ה' שלא זונח אותנו. ומתפילה שאכן יעבור)

יכול להיות שזה מאוד לא רלוונטי למצבך אבל לי זה עוזר.

תודה.