בס"ד

בא לי שיפסיקו להשתמש בביטוי הזה בצורה הזאת

באיזה קטע?

בס"ד

שאם אתה מרגיש דפוק עם עצמך אתה בחיים לא תגיד
בואנה אני עיוור לגמרי
או ואו כמה שאני חירש
ובעיות נפשיות הן חולי לגיטימי באותה צורה שהנכויות האלו
ולא מגיע לקהילה הזאת לספוג בנוסף לכל הקשיים שלה גם את הזילזול הזה

זה מכאיב אתה יודע

ולא רק ל'חולי נפש'
גם נגיד 'מפגרים' (שהיום קוראים להם מש"ה- מוגבלות שכלית התפתחותית)
הם סובלים גם ככה
למה מגיעה להם ההשפלה שבשימוש בקושי שלהם כקללה וכינוי גנאי?

תאר לעצמך שהיית שומע אנשים מקללים אחד את השני ואומרים 'יא הכל מאבא אחד'
כאילו היותך אתה זה קלון
ברמה שהשוואה אליך באה להעליב

לא כזה עקרוני וחשוב לי אבל אם זה מפריע אני ישתדל לא לכתוב את זה פה

בס"ד

ולהכחיד את זה מאוצר המילים בכללי יהיה בכלל נפלא

וכמו שלא אומרים "מפגר", "אוטיסט" כביכול כקללה כי זה לא מכבד את אותם אנשים, אז אותו כנ"ל לגבי חולי נפש.

כי באמת כמעט כולנו חולי נפש ברמה כזו או אחרת. אף אחד לא בריא לחלוטין.
ולשרוף חמש שעות בערוץ, זה נובע מחיסרון כלשהו בנפש (בד"כ) או אם נקרא לו בשם אחר - מחלת נפש.

נכון שזה לא משהו שלוקחים בגללו כדורים. אבל עדיין.

בס"ד

לכולנו יש חיסרון מסויים בתפקוד השכלי קוגנטיבי
אתה לא אומר שבמידה מסויימת כולנו סובלים ממגבלה שכלית התפתחותית

תודה

עריכה: בעצם, מחלה היא בד"כ דבר שאפשר לרפא. ויש מחלות שאי אפשר לרפא אלא רק להקל על הסימפטומים. אז שני הסוגים נכנסים בהגדרה של מחלת נפש.
אלא שעם כל ההתפלפלויות הקונוטציה שעולה בקרב רוב היצורים האנושיים היא עדיין מסוימת מאוד, אז בתכל'ס את צודקת.

ואגב, ההגדרה של מחלה זה יציאה מהומאוסטזיס (גם בפאן הנפשי אאלט)

אם כן אז אין לי מושג מה מוגדר יציאה מאיזון

הו, כאן מתחילה הבעיה. אם מגדירים הכל לפי טווחים וכדו' אז הכל שאלה של סטיות תקן וכו' אבל כשמדובר בדיני נפשות (הן במחלות פיזיות והן במחלות נפשיות) אי אפשר למדוד כל כך כי כל אדם נמדד בפני עצמו והX שלו שונה מהX של האחר, וכאמור הכל מסתבך.

בס"ד

לא יהיו הגדרות מוחלטות אלא נקודות על רצף
זה מתאים למה שאתה אומר
כולם על רצף
אבל לא לכולם אנחנו מייחסים את המחלה
ולא כולם צריכים לשאת את המשקל שלה על הגב כל יום

ויש בינינו ממש כאן אנשים שהנושא הנ"ל נפיץ עבורם מסיבות אלו ואחרות. אז בואו נשתדל לכבד זה את זה

ואולי דווקא ההבנה שההבדל בינינו לבין חולי נפש "אמיתיים" הוא לא שחור-לבן תועיל להם (ולהרגשה שלהם) יותר. לא יודע

בס"ד

יש מתח בין הרצון בלהיות נורמלי
שבו התובנה שלך יכולה להיות לעזר
ובין הרצון לקבל הכרה שהכאב שלך לגיטימי
בו התובנה שלך היא תקיעת רגל

(אני מובנת?)

ואני חושב שזה נכון עד גבול מסוים, כי למה כאב צריך להיות נורמלי / לא נורמלי כדי להיות לגיטימי?

שעוטפות אותנו מכל עבר עד שאנחנו כמעט וטובעים בהם. או את מי שהמציא אותם, או את כל מי שמשתף איתם פעולה במידה זו או אחרת

את אלה אני מעדיף שלא לשאול
מסיבות מובנות, לפחות לך

כמוני כמוך וד"ל

בס"ד

זאת תובנה שקלה לשכל ופחות לרגש ולנורמה

אם זה נורמלי כל כך
אז איך זה שאותך הכאב משתק ולשני הוא רק גורם לעשות פרצוף?
זה נושא בתוכו המון אשמה ונחיתות
המון ציפיה שוב להיות הנורמלי שבחיים לא תהיה

אז לפעמים מעדיפים לעשות הפרדה
כדי להכיל את עצמינו

לילה טוב!

אני חושב שגם זה נכון עד גבול מסוים
(גם לשאלה שלך יש תשובה רציונלית - כי אתם אנשים שונים וגם מחלת הנפש / הגוף / כל דבר אחר היא בדרגה שונה. אבל תשובה רציונלית לא כ"כ רלוונטית כאן)
כי יש דברים שנוח לנו לחשוב ולהרגיש, זה לא בהכרח אומר שזו המציאות
ונראה לי שהשאיפה צריכה להיות השלמה עם המציאות. השלמה אמיתית
אולי זה קשה בינתיים ומוצאים כבישים עוקפים, וזה בסדר
אבל אני לא אוהב להסתפק בזה. אולי אחרים כן
ואולי גם יש מקרים שלא כל כך חשוב מה המציאות.

בס"ד

אורית אוהבת לומר לי להיות במגע עם המציאות

אני חושבת שיש אמת (לא רק רגשית) בהבחנה בשוני
לא רק כי כל אדם שונה מהשני
אלא גם כקבוצות נבדלות
זה לא *רק* דבר שנוח לחשוב

נדמה לי שבאידאה
כשאנחנו במגע עם המציאות
אנחנו יכולים להגיד שאנשים עם בעיות נפשיות שונים מהנורמה בכל מיני דברים בסיסיים
זה לא מבטל את המשיקים שלהם עם הנורמה במקומות אחרים
כלומר היעד הסופי זה הכלה של האפשרות שאתה שונה ונורמלי בו זמנית

(והשוני אולי מאפשר לנשום אבל לא פותר את האדם מהתפתחות)

וזה יפה.

צריך למצוא ביטוי נורמלי למושג המוזר "פנאי נפשי"

(נראלי אני פשוט אשתוק ואסמוך עלייך שתעני דברים חכמים ומנוסחים היטב יותר)

בס"ד

התחלתי להרגיש מגושמת
הצלחת להעביר את אותו המסר עם הרבה פחות מילים מיותרות

או על סרטים?
וסדרות?
או בקניות?

למה להיות חמש שעות ולדבר עם אנשים זו מחלת נפש?

קשה לי לקבוע מדד מדויק, אבל אני חושב שכל אדם שכנה עם עצמו יודע על עצמו.