איך שוב הגעתי למצב הזה.
2:00.
אני עומד בתחנת אוטובוס, באותה תנוחה של הושטת היד.
כבר שעתיים.
הבטחתי לעצמי שבוע שעבר שאין מצב שאני שוב מפספס את האוטובוס האחרון.
אבל זה קרה. שוב.
בקושי עברו מכוניות, וגם כשעברו הם לא עצרו.
ראיתי אור של פנסי מכונית. סימנתי יד לעצירה. הוא עצר, פתח את החלון וקרא לי להיכנס.
נכנסתי.
הגענו לתחנת רכבת. הודיתי לו ויצאתי.
עליתי על הרכבת הראשונה שראיתי. הקרון היה מלוכלך, מאובק ומסריח.
עוד כמה שעות אני אגיע הביתה. ואז לא יהיו לי פחדים. פחדים.
