עַל הַנֶּגֶב יוֹרֵד לֵיל הַסְּתָו
וּמַצִּית כּוֹכָבִים חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ
עֵת הָרוּחַ עוֹבֵר עַל הַסַּף
עֲנָנִים מְהַלְּכִים עַל הַדֶּרֶךְ.

כְּבָר שָׁנָה. לֹא הִרְגַּשְׁנוּ כִּמְעַט
אֵיךְ עָבְרוּ הַזְּמַנִּים בִּשְׂדוֹתֵינוּ.
כְּבָר שָׁנָה, וְנוֹתַרְנוּ מְעַט
מָה רַבִּים שֶׁאֵינָם כְּבָר בֵּינֵינוּ.

אַךְ נִזְכֹּר אֶת כֻּלָּם:
אֶת יְפֵי הַבְּלוֹרִית וְהַתֹּאַר –
כִּי רֵעוּת שֶׁכָּזֹאת לְעוֹלָם
לֹא תִּתֵּן אֶת לִבֵּנוּ לִשְׁכֹּחַ.
אַהֲבָה מְקֻדֶּשֶׁת בְּדָם
אַתְּ תָּשׁוּבִי בֵּינֵינוּ לִפְרֹחַ.

הָרֵעוּת נְשָׂאנוּךְ בְּלִי מִלִּים
אֲפֹרָה עַקְשָׁנִית וְשׁוֹתֶקֶת
מִלֵּילוֹת הָאֵימָה הַגְּדוֹלִים
אַתְּ נוֹתַרְתְּ בְּהִירָה וְדוֹלֶקֶת.

הָרֵעוּת, כִּנְעָרַיִךְ כֻּלָּם
שׁוּב בִּשְׁמֵךְ נְחַיֵּךְ וְנֵלֵכָה
כִּי רֵעִים שֶׁנָּפְלוּ עַל חַרְבָּם
אֶת חַיַּיִךְ הוֹתִירוּ לְזֵכֶר.

וְנִזְכֹּר אֶת כֻּלָּם...

אנחנו שנינו מאותו הכפר 
אותה קומה, אותה בלורית שיער 
אותו חיתוך דיבור מה יש לומר 
הן אנחנו מאותו הכפר 

אנחנו שנינו מאותו הכפר 
שדה ירוק חצינו עד צוואר 
בערב שבנו יחד לכיכר 
כי אנחנו מאותו הכפר 

ובלילות שישי 
כשרוח חרישי 
בצמרות שחורות עובר 
אז אני אותך זוכר 

תמיד בפרדסים ובשדרות 
אהבנו את אותן הנערות 
אבל תמיד אמרנו - אין דבר 
זה הכל נשאר בתוך הכפר 

ברחנו אל אותם המקומות 
לחמנו בשלוש המלחמות 
זחלנו על קוצים ועל דרדר 
אבל שבנו יחד אל הכפר 

ובלילות שישי... 

אני זוכר בקרב שלא נגמר 
פתאום ראיתי איך אתה נשבר 
וכשעלה השחר מן ההר 
אז אותך הבאתי אל הכפר 

אתה רואה - אנחנו כאן בכפר 
כמעט הכל נשאר אותו הדבר 
בתוך שדה ירוק אני עובר 
ואתה מעבר לגדר 

ובלילות שישי...

הם התקדמו לאט. הכל היה רגוע. 
מנגד הנהר וגומא מרשרש 
פתאום רעם ברק, אחד צעק: פצוע! 
אני כבר בא- ענה לו החובש. 
עלינו על מוקש! - צעק אז הפצוע, 
אני כאן, לצידך - ענה לו החובש. 

ברד של אש ניתך, ברד כבד קטוע, 
מעבר לנהר, לגומא הרוחש. 
הַשאירו אותי כאן - ביקש אז הפצוע, 
עזוב שטויות - ענה לו החובש. 
תציל את עצמך - ביקש אז הפצוע. 
אני נשאר איתך - ענה לו החובש. 

והם נותרו שניהם, והשדה פתוח. 
והם נותרו שניהם, והם גלויים לאש. 
אנחנו אבודים - מילמל אז הפצוע, 
אחוז בי טוב - ענה לו החובש. 
נפצעת גם אתה - מילמל אז הפצוע 
עזוב, זה לא נורא - ענה לו החובש. 

האש כבדה, כבדה! קשה, קשה לנוע. 
רק לא להתייאש, רק לא להתייאש, 
אזכור אותך תמיד - נשבע אז הפצוע. 
רק לא ליפול - מילמל אז החובש. 
שלך עד יום מותך - נשבע אז הפצוע. 
היום הוא יום מותי - ענה לו החובש. 

פתאום ענן אבק, פתאום עלתה הרוח, 
וצל על הקרקע, והוא קרב, רועש. 
ניצלנו! הם באים! - ייבב אז הפצוע, 
אך לא שמע מילה מן החובש. 
אחי, אחי שלי! - ייבב אז הפצוע. 
מעבר לנהר הגומא מרשרש, 
אחי, אחי שלי 
אחי, אחי שלי 
אחי!!!

אחי הצעיר יהודה, 
האם אתה שומע? 
האם אתה יודע? 
השמש עוד עולה כל בוקר 
ואורה לבן, 
ולעת ערב רוח מפזרת 
את עלי הגן. 
הגשם הראשון 
ירד לפני יומיים, 
בערב יום שלישי, 
ושוב אפשר לראות שמיים 
בשלולית על הכביש הראשי. 

אחי הצעיר יהודה 
האם אתה שומע? 
האם אתה יודע? 
בגן הילדים שלך 
לומדים כבר שיר חדש, 
ובתיכון התלמידים 
שוב מתעמלים על המגרש. 
רוחות ערבית 
מייללות על המרפסת 
את כל שירי הסתיו, 
ואמא מחכה בסתר, 
שאולי עוד יגיע מכתב. 

אחי הצעיר יהודה 
האם אתה שומע? 
האם אתה יודע? 
כל חבריך הטובים 
נושאים דמותך עמם, 
ובכל הטנקים על קווי הגבול 
אתה נמצא איתם 
אחי הטוב, 
אני זוכר את שתי עיניך, 
והן פותרות חידה. 
ובני הרך יפה כמוך 
בשמך לו אקרא - יהודה.

שם, בעפר ותכלת 
חלקת שלום ישנה 
נומי פרח, נומי 
נומי ילדה קטנה. 

את החיים לקחו לך 
הו, מלחמות קדושות 
מלאכים בכו לך 
בעיניים יבשות. 

את חיוכך, תינוקת, 
קברו באדמה 
איך צומח שקט 
מתוך המהומה. 

מי שלחץ על הדק 
דם את ליבו מכתים 
במלחמות לצדק 
גם ילדים מתים. 

את החיים לקחו לך... 

שם, בעפר ותכלת 
חלקת שלום ישנה 
נומי פרח, נומי 
נומי ילדה קטנה. 

את החיים לקחו לך... 

וחלומך ברוח 
חרוז למנגינה 
נומי פרח, נומי 
נומי ילדה קטנה.

מה אברך לו, במה יבורך? 
זה הילד? שאל המלאך. 
מה אברך לו, במה יבורך? 
זה הילד? שאל המלאך. 

וברך לו חיוך שכמוהו כאור 
וברך לו עיניים גדולות ורואות 
לתפוס בן כל פרח וחי וציפור 
ולב להרגיש בו את כל המראות. 

מה אברך לו, במה יבורך? 
זה הנער? שאל המלאך. 
מה אברך לו, במה יבורך? 
זה הנער? שאל המלאך. 

וברך לו רגליים לרקוד עד אין סוף 
ונפש לזכור בה את כל הלחנים 
ויד האוספת צדפים עלי חוף 
ואוזן קשובה לגדולים וקטנים. 

מה אברך לו, במה יבורך? 
זה העלם? שאל המלאך. 
מה אברך לו, במה יבורך? 
זה העלם? שאל המלאך. 

וברך כי ידיו הלמודות בפרחים 
יצלחו גם ללמוד את עוצמת הפלדה 
ורגליו הרוקדות את מסע הדרכים 
ושפתיו השרות את מקצב הפקודה. 

מה אברך לו, במה יבורך? 
זה הגבר? שאל המלאך. 
מה אברך לו, במה יבורך? 
זה הגבר? שאל המלאך. 

נתתי לו כל שאפשר לי לתת 
שיר, וחיוך, ורגליים לרקוד 
ויד מעודנת, ולב מרטט 
ומה אברך לך עוד? 

מה אברך לו, במה יבורך? 
זה הילד? העלם הרך. 
מה אברך לו, במה יבורך? 
זה הילד? העלם הרך. 

הנער הזה - עכשיו הוא מלאך. 
לא עוד יברכוהו, לא עוד יבורך. 
אלוהים, אלוהים, אלוהים 
לו אך ברכת לו - חיים.

החול יזכור את הגלים אבל לקצף אין זוכר 
זולת ההם אשר עברו עם רוח לילה מאחר 
מזכרונם הוא לעולם לא ימחה. 

הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן. 
נרות הלילה דעכו. הידידות האהבה 
הנעורים שבאו פתע אל סופם 
הנעורים שבאו פתע אל סופם. 

כמוהו גם על חוף ליבם רטט אז משהו חיוור 
והם רשמו בתוך החול, כשהירח העובר 
האיר פתאום פנים זרות ושחוק רפה. 

הכל ישוב אל המצולות... 

היו שם קונכיות ריקות שנהמו קינה של ים 
ובית עלמין על הגבעות 
ושניים שחלפו דומם 
בין החצב והקברים והשיקמה. 

הכל ישוב אל המצולות...

על דעת המקום, ועל דעת הקהל 
רכבנו סופה וגם סער, 
בוטחים, 
"אל תשלח ידך אל הנער". 

ובישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה 
עוד זה מדבר וזה בא 
הלילה ההוא, יקחהו האופל, 
הלילה ההוא בא. 

למודים ושבעים, יודעים את השעה, 
שעטו הראלים, יובלים, 
חילים 
לבנון ושריון וקול שובר ארזים. 

ובישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה 
עוד זה מדבר וזה בא 
הלילה ההוא, יקחהו האופל, 
הלילה ההוא בא. 

בלילה ההוא, אמא, הראל לקינות יובל, 
עוד זה מדבר וזה בא, אמא, 
יובל על במותיך חלל. 

בלילה ההוא, אבא, היתה צעקה גדולה. 
עוד זה מדבר וזה בא 
הראל גם יובל, יובל גם הראל, 
ועיר תלפיות שכולה. 

ובישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה 
עוד זה מדבר וזה בא 
הלילה ההוא, יקחהו האופל, 
הלילה ההוא בא. 

תלפיות לך ארצי, הראלים בשערך. 
ברית דמים, ברית עולם בבשרך, 
את אימת הימים ינחמו ילודיך 
ואת בדמייך חיי.

הרעידה הכי חזקה לשנת 2016. כבוד!

2026 Mindanao earthquake - Wikipedia

למה אני קוראת הודעות מפעם

למה כבר בשני ספרים גדליה הוא גבר חסון גבוה ומושך שכל קוראת רוצה כמוהו ואז באמצע הספר הוא מאכזב למה

למה אני מרגישה שהכל עליי 

למה קשה להיות עצמאית (לא בעסק)

למה אני לא הולכת לישון בכאלה שעות

איך החיים הולכים להשתנות מסוף השבוע הזה ואני מקווה ממש שישתנו לטובה

למה תמיד אבא עוזר ועוזר ועוזר ואז בסוף אני כועסת עליו

למה הוא כאילו עוזר לי אבל באמת נראה לי שהוא עושה את זה בשבילו

למה כל התהיות שהיו לי בראש שבשבילם נכנסתי, כדי להוציא ותם, נעלמו פתאום וחוץ מגדליה אני לא זוכרת מה עוד הפריע לי

למה החיים כאלה עליות וירידות

ולמה גם דברים פשוטים מסתבכים לפעמים

לא תמיד, אבל לפעמים כן

למה אי אפשר להרוויח 20 אלף שח לגדל ילדים בנחת לאפשר לבעלך לגדול בתורה להיות רגועה עם בית מסודר בגדים מקופלים בארונות כיורים ריקים בלי שימוש בחדפ ארוחצ מוכנה חמה כל יום למה

איך יכול להיות שכל כך הרבה הודעת ורק אחת שלי

אני זוכרת שהיו הרבה יותר

ללכת ביישוב בלילות מזכיר לי את פעם

מעניין

אולי בקיץ יהיה מעניין יותר? אולי לא

למה הפסיקו לייצר נוקיה208

למה לא המציאו עוד טלפון חדש בדיור כמו נוקיה 208

למה אני בטלפון הרביעי או החמישי ב7 שנים האחרונות זה לא תקיןןןןן

ואין לי מספרים של אנשים מפעם ואין איך לשחזר

אפילו בנות מפה שפעם היו לי

מה שלומך?

ואת עדיין כותבת באותו סגנון שהיית לפני מאה שנה.

ללכת עם אילה בלילה ולדבר על חשופיות ישר הזכיר לי את האולפנא

למה אני האישה היחידה בגילי שעדיין מתגעגעת לאולפנא

למה אני אומרת בגילי וזה נשמע שאני זקנה אני לא זקנה

אני רוצה להיות קשורה לבנות המתוקות הצדיקות קדושות צנועות האלה

אני רוצה לחזור לאולפנא ואני מוכנה להתפקשר גם אם זאת לא ה- אולפנא

אני רוצה להיות עצמאית

אני רוצה שירים זמינים בלי לפתוח מחשב

מספיק לי די והותר מה שעובר עליי

והעומס הזה שמגיע

מכל מיני סיפורים שקורים מסביב

עושה לי אדרנלין לתקופה ואז בבת אחת ריסוק עז מלווה בדכאון לא ברור

עד שהבנתי שהוא ברור

אסור לי להיות שם יותר מידי

ואני מוגבלת

אני יכולה להיות נחמדה

להתעניין בשלום

להביא משהו נחמד אם מסתדר לי

אני לא יכולה לתת את הבית שלי

או את האוכל שלי

או את הלב שלי

וזה גם לא יעזור

עכשיו צריך להתפלל

ואיפה אני ואיפה להתפלל

ויערה עושה לי פה 3 תפילות ביום מעמידה אותי במצב שאני מרגישה הכי לייטית בעולם

אבל יש לי תפקיד

כרגע במסגרת התפקיד אני נותנת תנאי חיים לאלה שבאחריותי

הלוואי שאצליח גם לתת להם תנאים רוחניים מיטביים

הוי טאטע רחמים עלינו

אנחנו רוצים להתפלל

חסרים לי כמה ימים בשבוע להספיק כל מה שצריך גם ככה אני בעומס לא יאומן

מתלבטת אם לישון או לאכול או ללכת לשיעור

בקיצור גאולה עכשיו

זה בוודאי יפתור את כל בעיותינו

ובלי הנחת של אביגייל

אנחנו רוצים בית דוד

מהר עכשיו אין זמן לחכות

חיכינו מספיק אביגייל

טאטעעעעעע רחמיםםםם עלינו

ותן לנו שמחה!

קוראים לזה מובחנות

אולי יום אחד אהיה פסיכאטרית

אולי בגלגול אחר כשיהיה לי יותר הבנה בשפה האנגלית

צריך פשוט להכיר את הנפש לחיות איתה בשלום ולא לתת לה לנהל אותנו למקומות אסוניים.

מובחנות היא היכולת של אדם לזהות ולהחזיק בזהות, במחשבות, ברגשות וברצונות שלו, מבלי להיות תלוי באישור, בלחץ או בציפיות של אחרים.

אדם בעל מובחנות מסוגל לשמור על עמדתו ועל גבולותיו האישיים, ובמקביל לקיים קשרים קרובים ומשמעותיים עם הסובבים אותו.

אגב, רגישים לפעמים מתקשים בזה. הם ממש מרגישים פיזית את הסביבה שלהם.

לא שאני תלויה באישור ובציפיות. פשוט לוקחת ללב כאבים של אחרים וחושבת שראוי שאעזור להם כמה שאני יכולה.

כאילו אם זאת היתה אחותי, לא הייתי מארחת אותה?

אבל כאן בדיוק הנקודה, היא לא אחותי ואני באמת לא יכולה ארח אותה.

ואז לשחרר את זה והלבין שלמרות שזה נשמע אגואיסטי וגם בתיה אמרה לי מה פתאום מה פתאום ולאה אמרה זה לא שייך איפה תשימי אותה

אז למרות שבהתחלה חשבתי איזה אנוכיות זו לדבר ככה

להבין שזה המצב ואין לי ברירה אלא לשחרר

כי לחשוב עליה בלי  יכולת לעזור זה קשה

ולעזור זה לא אפשרי

אז מה נותר?

להתפלל

והוא זה שמוביל אותי לרצות לעזור ולהיות קשורה ולהתעניין

ההיא התגרשה, בא נהיה איתה בקשר אולי ככה נדע מה הסיפור שהיה שם

ההיא בודדה, נהיה איתה בקשר אולי נבין משהו על הנפש. אולי נקבל כבוד כי היינו שם בשבילה.

ההיא בעלה עובר מה שעובר, בא נעזור לה, ואז תכנס בפנים והיא תפתח את הלב.

אולי, אני לא יודעת.

בינתיים לא קיבלתי שום מידע על שום דבר וזה גם לא ייתן לי שום דבר, וגם כבוד לא קיבלתי חחח

איזה יצר הרע יש בעולם הזה! לרצות לעזור כדי לקבל כבוד. אז זאת האנוכיות האמיתית בעצם. עכשיו הבנתי.

זה סקרנות בלבוש אחר. ואולי את בסוף באמת נותנת את הלב שלך (ואז נשארת מרוקנת). ולגבי כבוד - אולי. אבל לא מקבלים ככה כבוד. גם הצד השני מרגיש אותך כמו שאת מרגישה אותו ולפעמים הוא נרתע בלי לדעת למה.

(אגב, נשים, ובמיוחד דתיות, הרבה פעמים אומרות "הוא הטריד אותי" על כל שיחה שהיה שם אנרגיה לא ברורה שהייתה לא נעימה להן ולא היה להן טוב שם, כלומר - הוא פעל בסדר לפי הכללים אבל האנרגיה שלו הייתה מרוקנת ולא נעימה והן מרגישות את זה, רק שבהעדר מילים לתאר את זה הן אומרות "מטריד")

לא חושבת שהן הרגישו אותי ככה, כי באמת עשיתי את מה שעשיתי לא בשביל הכבוד, באמת באמת באכפתיות.

בסדר 

אנחנו גם וגם וגם וגם. גם רוצים (כבוד, סקרנות,...) וגם רוצים להביא טוב לעולם. שני הגורמים האלה חיים בתוך הגוף ביחד. לא תמיד הם סותרים אחד את השני.

אנחנו צריכים להציב גבול רגשי.

הדבר הכי חשוב.

אם אני יכול לעזור או לעשות משהו. בשמחה. אבל סתם לכאוב אותם ולסבול יחד איתם? למה? למה זה מועיל?. אותו כנ"ל אגב חדשות ואקטואליה שהייתי מכור כבד וקצת נגמלתי במידה ואני רואה מהצד מכורים אחרים. זה נוראי.

צריך לדעת חדשות. צריך להתעדכן. צריך לפתח דעה. אבל לא צריך להתכווץ בגוף על כל דבר שקורה בעולם.

לא חדש, כבר חודש. אבל חדש. אולי אפשר לומר: הבחור החדש.

והוא אמר לי תודה רבה.

יותר מששמחתי על התודה שמחתי על עצם זה שהוא אמר לי משהו.

כאילו, חמודים, אני אוהבתתכם והכל אתם ב"ה טפו טפו יחידי סגולה בדור הזה

ואשריכם לגמרי כמו שנאמר

אבל

לומר תודה למי שהכין לך אוכל וטרח בשביל שיהיה לך נעים ונחמד זה דבר בסיסי

ואם האדם הזה הוא אישה אז כן

צריך לומר תודה גם אם זו אישה

עכשיו אני דנה לכף זכות וברור לי שהם בסדר ואף פעם לא הקפדתי עליהם בעניין הזה

(למעט שבועות? אולי)

אבל פתאום כשמישהו פונה אליך ומכיר בעצם קיומך ובעצם זה שנתת מעצמך בשבילו

וואו

אשריך לגמרי

והוא הזכיר לי את יהודה פתאום זה היה לי כזה אווץ

אבל יהודה אומר שהוא לא אותה בחינה אז כנראה שלא

להבדיל בין החיים, כן.

(יהודה זה מי שאני חושב שזה?)

הבחור שאמר תודה הזכיר את יהודה שכנראה אולי אתה חושב. לא שהכרתי אותו מידי בחייו אבל נדמה לי שהוא היה מהסוג של האנשים שיגידו תודה לאישה למרות שהיא אישה והוא בחור. נכון?

אחרי שהוא נרצח, פתאום התחילו לחפש שיחות איתו. גם נשים וגם גברים.

אח"כ אם זוכרים אותך

אולי בהודעה הנעוצה של נוג"ה יש משו על סרטים