קליפים של יום הזיכרון, הדמעות נשפכות. לא שואלות רשות אם מותר ואפשר.
והצפירה; מרעידה את הלב.
דקה של כבוד למשפחות השכולות.
אז אני הולכת לסידור, עיניי משליכות את הדמעות עליו,
והכל נרטב; זה הלב, שמזיע מכאב.
סבא רבא שלי נרצח.
סבא רבא שלי היד.
סבא שלי נעשה יתום בגיל 13.
ואם נתחבר אל מספר ימים קודם, סבתא ניצולת שואה.
והכל,
מתערבל.
אני עומדת, בוכה, 2 פרקי תהילים.
תודה שיש יום בשנה שאנחנו זוכים לתת להן כבוד,
למשפחות.
הכואבות, כל השנה,
השכולות, כל השנה.
- לקראת נישואין וזוגיות