פגשתי את אחותך כנה אתמול.
זה מדהים עד כמה שהיא דומה לך.

פגשתי גם את אחותך שירה.
עצוב עד כמה שהיא התבגרה בפחות משנתיים.

אני רוצה אותך פה לידי בצפירה היום. אני לא רוצה לעמוד ולבכות עלייך. אני רוצה שתיהי איתי כאן. כאילו כלום לא קרה.

נכון, הרצח שלך ביגר בי משהו. העצים אותי. גילה בי כוחות עצומים.
נכון.
אבל לעולם לא הייתי מוכנה שתרצחי. למרות שהתבגרתי מאז ועוד הרבה דברים לעולם לא הייתי מוכנה שזה יבוא בצורה כזאת.

בתמונה של החדר שלך אחרי שנרצחת יש קצת דם על המיטה ורוב הדם על הרצפה. מה זה אומר? שהתעוררת? נאבקת במחבל הארור?
היה לך כואב? הללי!!! היה לך כואב?
הו. יש דברים שלעולם אני לא אדע.

איפה את? עם החצאית הכחולה, הסוודר הוורוד שמתחתיו מציצה חולצה לבנה ומדבקה מקומטת של יזכור. ליד מי אני אשב בטקס הערב? עם מי אני אצחק?

אני מתגעגעת. היית חברה מקסימה. ילדה שמחה שאוהבת לחיות. היה לי כל כך כיף איתך. לדבר לשחק ללמוד. כמו שתי חברות רגילות. לא משהו מיוחד. פשוט חברות.

היום בפתאומיות שמעתי את הצחוק שלך בראש שלי.
זה היה כל כך מוחשי עד שנגמר לי האוויר.
צחוק מתגלגל ומשוחרר.
הו.

נומי הלל.
את לא תבואי יותר.
את נשארת לנוח.
להתראות.

"צעדי המחול שידעו לחולל בכל עת".
לא הספקתי להגיד לך שרקדת יפה במופע כי בבוקר למחרת נשחטת במיטתך.
אז בהלוויה שלך. בבכי קורע לב. התכופפנו אני ועוד אחת אל הקבר הטרי שלך ואמרנו לך. הלל. רקדת יפה.

השכבה שלנו הייתה אחראית על הטקס של יום הזיכרון באולפנא. את היית כמובן אחת מהדמויות שהטקס סובב סביבם.
כל השכבה בכתה בלי הפסקה. בכי מתפרץ. קורע לב. ואז גם כל שאר האולפנא והאנשים בכו.
ופשוט כל האולם רעד מבכי.הבנות שהיו צריכות לעלות להקריא על דמותך התקשו לעלות ולבסוף תוך כדי קריאה של הדברים הן בכו ובכו ואיתן כל האולם.

הרגשתי כמו בלוויה שלך.

אני הולכת להדליק נר לזכרך ונזכרת ביום הזיכרון לפני שנתיים שהדלקנו נר ביחד לזכר נפגעי פעולות האיבה.
והשנה כמו שנה שעברה אני מדליקה את הנר לבד ואת לא כאן. לא כאן בשביל להדליק איתי נר.
לפני שנתיים לא דמיינו בכלל שיום הזיכרון יבוא ונצטרך להדליק נר בלעדייך.
לזכרך.

 לב רחב וחם שקפא כקרח

 עיניים חומות-ירוקות שהפסיקו לזרוח

 צעדי המחול שנגוזו 

 החיוך שנקבר

 הצחוק שגווע

 הבגרות והאצילות שנשחטו