מיוחדים לאותו יום, וזה משתנה מיום ליום.
לפעמים הנשמה והמזל שלך קשורים מאוד לאותה בחינה, ולפעמים פחות.

ברור שגם מצוות ומעשים טובים משפיעים על זה.

בזוהר על אמור (צב.), שם זה מבואר בקצרה.

תָּא חֲזֵי תָּנֵינָן יָפָה תַּעֲנִית לַחֲלוֹם, כְּאֵשׁ לַנְּעוֹרֶת. וְעִקָּרָא דְּתַעֲנִיתָא בְּהַהוּא יוֹמָא מַמָּשׁ, וְלָאו בְּיוֹמָא אָחֳרָא. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּלֵית לְךָ יוֹם לְתַתָּא, דְּלָא שַׁלְטָא בֵּיהּ יוֹמָא אָחֳרָא עִלָּאָה. וְכַד אִיהוּ שָׁארֵי בְּתַעֲנִיתָא דְּחֶלְמָא, אוֹלִיפְנָא דְּהַהוּא יוֹמָא לָא אִתְעָדֵי, עַד דְּאִתְבְּטַל הַהוּא גְּזֵרָה. וְאִי דָּחֵי לֵיהּ לְיוֹמָא אָחֳרָא, הָא שׁוּלְטָנָא דְּיוֹמָא אָחֳרָא הוּא, וְלָא עָאל יוֹמָא בְּיוֹמָא אָחֳרָא דְּחַבְרֵיהּ. כְּהַאי גַּוְונָא, לֵית לָךְ יוֹם דְּלָא אִתְמָנָא עָלֵיהּ יוֹמָא עִלָּאָה לְעֵילָּא. וּבָעֵי בַּר נָשׁ לְאִסְתַּמְּרָא, דְּלָא יַעְבִּיד פְּגִימוּ בְּהַהוּא יוֹמָא, וְלָא יִתְפְּגִים קַמֵּי שְׁאָר יוֹמִין אָחֳרָנִין. 

בס"ד

האמת שבדיוק היום זה קרה לי..😅
נכנסתי לקפיטריה אצלנו והרבה בנות נגשו להגיד לי שלום.. והייתה לי איזו פאדיחה שהתבלבלתי עם מישהי והיא ממש זרמה וצחקה איתי בקטע ידידותי, וקניתי שייק ומי שהכין לי החליט לפנק אותי בכמות ושם לי יותר ובכוס גדולה..
הרגשתי ממש מוארת כזה!

אני חושבת שזה קשור למצב רוח של האדם ולמה שהוא משדר לסביבה בעקבות זה..
אדם שלחוץ ומבואס ישדר את זה ואז כל התחושה של הבאסה ושלא הולך כלום תתעצם..
ולהיפך- אדם שטוב לו ומרגיש רגוע ישדר את זה ואחרים יקלטו את זה ויהיה להם טוב בקרבתו וזה גם יצור אינטראקציות מאוד טובות עם הסביבה!

בעיה רצינית שככה זה כאב

מריה גוואדלופה גרה עם אימה בדירה קטנה בשדרה החמישית בניו יורק. מריה לא הייתה צעירה ולא זקנה,
לא נמוכה ולא גבוהה. לא שמנה ולא רזה, לא יפה במיוחד אך גם לא מכוערת, לא חכמה ולא טיפשה.
מריה גוואדלופה הייתה עוד בחורה ממוצעת, שעבדה כפקידה זוטרה בחברה גדולה וחיה חיים אפורים, שגרתיים ומשעממים. אפילו אנשים בעבודתה, אותם מעטים ששמו לב לקיומה, אמרו שהיא אישה אפורה ומשעממת.

בוקר רגיל ושגרתי אחד, בעודה עושה את הדרך הקבועה למקום עבודתה,
הבחינה מריה בחנות כובעים חדשה שנפתחה ברחוב.
זיק של סקרנות ושובבות, מאלו שהיו תוקפים אותה בימי ילדותה הרחוקים, נעור בה.
פתאום ובהחלטה של רגע היא פסעה אל תוך החנות.
באותה עת היו בחנות גם ילדה קטנה מלווה באמה שבאו לבחור כובע לילדה,
קונה נוספת שחיפשה כובע לעצמה והמוכרת.
מריה הסתובבה בחנות וניסתה בביישנות מספר כובעים עד שצדה עינה,
בקצה המדף העליון, כובע שמשך את תשומת ליבה.

מריה הניחה את הכובע על ראשה ו…הכובע הלם אותה!
ראשונה לשים לב לכך הייתה הילדה הקטנה. היא משכה בשרוול חולצתה של האם ואמרה:אשה בכובע
"אימא, אימא, תראי כמה יפה האישה עם הכובע". האם הביטה, לא יכלה לעצור בעצמה,
ניגשה למריה ואמרה לה: "גברתי, הכובע פשוט הולם אותך". הקונה השנייה שמעה את
הערת האם הביטה גם היא ואמרה: "גברתי, את נראית ממש יפה בכובע הזה, הוא כל כך
הולם אותך".

מריה ניגשה אל המראה הגדולה. הביטה בדמותה…ולראשונה בחייה הבוגרים,
אהבה מריה גוואדלופה את המראה שנשקף אליה. אור ניצת בעיניה, חיוך שובב
עלה על שפתיה והיא ניגשה לדלפק, שילמה בעבור הכובע ויצאה לרחוב.

בחוץ נגלה אליה עולם חדש.
מעולם לא שמה לב לפני כן לצבעוניות הפרחים באדנית או
לתחושת האוויר הקריר הזורם בנחיריה. קולות המכוניות והמולת האנשים נשמעו לה
הרמוניים כמוסיקה נעימה. היא הלכה כמרחפת ושיר התרונן בליבה.

כשעברה ליד בית הקפה שנהגה לחלוף על פניו בכל בוקר, הבחינה בלקוחות הרגילים
יושבים סביב שולחנותיהם הקבועים. אחד הצעירים הנאים שבהם הסיר את עיניו
מהעיתון וקרא לעברה : "היי דרלינג, נראית טוב… חדשה בסביבה? אפשר להזמין אותך לכוס קפה?"
מריה חייכה בביישנות והמשיכה בהילוכה המרחף.

כשהגיעה לבניין המשרדים בו עבדה, פתח עבורה השוער את הדלת וברך אותה בבוקר
טוב. הוא מעולם לא התייחס אליה לפני כן. האנשים במעלית שאלו אותה לאיזה קומה
היא צריכה ולחצו על הכפתור עבורה.

בתוך המשרד האנשים כאילו הבחינו בה לראשונה.
כולם ציינו את האור המנצנץ בעיניה והחמיאו לה כמה טוב היא נראית.
מנהל המחלקה הגיע בזמן הפסקת הצהרים והזמין אותה לארוחת צהריים,
בתירוץ כי מזמן לא שוחח אתה לגבי הרגשתה בעבודה.
למרבה הפתעתה הוא ניסה להתחיל אתה בזמן הארוחה.

כשהסתיים יום העבודה הקסום, החליטה מריה לשנות ממנהגה ולחזור הביתה במונית.
היא לא הספיקה להרים את ידה ושתי מוניות עצרו לה. היא נכנסה לראשונה שבהן,
התיישבה בספסל האחורי, מעבירה בעיני רוחה את יומה המופלא ואיך השתנו חייה
בזכות הכובע שקנתה.

כשהגיעה לבניין מגוריה, עלתה בשמחה במדרגות וצלצלה בפעמון. אמה פתחה עבורה את
הדלת ונשימתה נעתקה. "מריה", היא אמרה בהפתעה: "כמה טוב את נראית,
יש אור בעיניך כמו בימים שבהם היית "ילדה קטנה".
"כן אימא", אמרה מריה, "זה הכול בזכות הכובע".

הסתכלה האם בבתה בפליאה ושאלה: "מריה, איזה כובע? "
מריה הניחה את ידיה על ראשה בבעתה וגילתה כי הנורא שבחששותיה התגשם:
הכובע ששינה את חייה לא היה שם.
היא התמוטטה על הספה והחלה משחזרת בפאניקה את יומה צעד אחר צעד.
היא הייתה מוכרחה לגלות היכן איבדה את כובע הקסמים.

היא לא זכרה שהורידה אותו במונית.
היא לא זכרה שהורידה אותו בזמן הפסקת הצהרים.
היא לא זכרה שהורידה אותו במשרד או במעלית או ברחוב.

היא שחזרה את כניסתה לחנות, את הרגע שבו הבחינו עיניה בכובע המונח על המדף,
את חבישתו על ראשה, את ההתבוננות במראה, את הליכתה לדלפק כדי לשלם עבורו.
היא זכרה בבהירות מכאיבה, איך הניחה את הכובע ליד הקופה כדי להוציא את ארנקה.



…..
אילו רק האמנו כל הזמן שאנו ראויים, שווים, חשובים, יפים, חכמים ומוצלחים הרי היינו כאלה.

והרי כאלה אנחנו….!

מדהים הסיפור