אתחיל בבקשה שלא תסקלו אותי. למרות שבכנות אני לא חושבת שיש דרך לגרום לי להרגיש יותר גרוע ממה שאני מרגישה. אני מרגישה מפלצת.
אחרי 3 בנות ו3 קיסריים, כבר לא צעירה. 3 שנים של טיפולי פוריות. ההגיון אומר שאחרי כל הטיפולים הקשים והבכי והתפילות והצדקה שתרמנו וקברי הצדיקים שנסענו והזריקות ו... לא יהיה לי אכפת מה מין העובר. וככה חשבתי באמת, שלא אכפת לי, שאני אשמח העיקר תינוק בריא, העיקר תינוק סוף סוף לפני שנחמיץ את הרכבת.
אבל, לפני שבועיים נודע לנו שזו בת ומאז אני מרגישה זוועה. לא הפסקתי לבכות. נעלמה לי כל השמחה שאני בהריון, לא מצליחה בכלל להתחבר לעובר בבטן (אפילו לא מצליחה לחשוב עליה כעוברית) אני מרגישה כאילו נכשלתי (שזה מטורף מה אני אשמה בזה בכלל?)
מרגישה בדיכאון עמוק, ועוד יותר גרוע בגלל שאני בכזה דיכאון. מרגישה נגעלת מעצמי, מזועזעת מעצמי, מתחשק לי להרביץ לעצמי לנער את עצמי לצרוח עלי, מנסה לומר לעצמי שאני לא נורמלית. לא שפויה. מטורפת. אשה מגעילה, איך אני יכולה להיות כל כך כפוית טובה? כל כך רעה , לאיפה נעלמו כל הרגשות שהיו לי לפני ההריון ואיך שהתפללתי וחשבתי וקיוויתי העיקר לתינוק?
למה אכפת לי בכלל שזו בת, למה חשוב אם יהיה לי בן או לא?
כלומר, בסדר, הגיוני שאני ארצה בן, נראה לי טבעי לרצות משני המינים אבל לרגע אחד קלוש לא חשבתי שאגיב ככה, שהאכזבה תהיה כל כך גדולה. אני יודעת שזה לא נורמלי, אני מרגישה חולת נפש ואולי אני באמת כזו.
הולכת כרגע לפגישות עם פסיכולוגית אבל בינתיים לא מרגישה שזה עוזר.
כבר בבת השלישית קיבלנו הערות מאד לא נחמדות מהמשפחה גם שלי ובעיקר של בעלי. אני מפחדת ממש מהרגע שישמעו שזו בת ויתחילו שוב כל העקיצות והיחס המשפיל של אנשים והעצות שנאמרות בחיוך ובקריצה. אני לא יודעת אם זו רק ההרגשה שלי שמשפחות של בנות בלבד מקבלות יותר רחמים ועקיצות ומסתכלים עליהן קצת בעין עקומה מאשר משפחות של בנים בלבד, אבל ככה זה בסביבה שלי.
כמה שאני מנסה לומר לעצמי שהם המפגרים ולא בסדר, בכל זאת שנים על גבי שנים לשמוע משפטים דפוקים ולראות בעיניים איך הנכדים מקבלים יחס ממש ממש מועדף, נורא נורא קשה. וש"מנחמים" אותי שהבנות עוזרות בבית יותר או דברים מטורפים כאלו , כאילו בנות נולדו להיות שפחות ולשרת את הבנים זה רק יותר גרוע.
ועכשיו אני מפחדת שלא אוהב את הבת שלי כמו שצריך שלא אהיה אמא טובה , כרגע אני מרגישה תולעת. בן אדם כפוי טובה מגעיל שלא מגיע לו תינוק בכלל.
הבעל מאד מנסה לתמוך, לו זה לא כל כך אכפת הוא מגיב כמו אדם שפוי, שמח בתינוקת שה' שלח לנו ומודה כל רגע שהיא בריאה ורק אני דפוקה ומטורפת.
חלמתי על ברית וחלק'ה ובר מצווה. על בגדים כחולים ועל טרקטורים ועל השתוללות עם הבן שלי. חלמתי לראות את בעלי הולך איתו לבית הכנסת ולומד איתו בשבתות. במקום זה עוד בת שצריך לדבר איתה על מחזור ולראות אותה סובלת מכאבים ולדעת שיום אחד היא תסבול בהריונות.
אני יודעת שזה נשמע מטופש הזוי מגעיל וכפוי טובה. אני לא יודעת לאיזה תגובות אפילו אני מצפה ולמה אני כותבת את זה אני ביאוש כל כך עמוק.
אני לא רוצה להיות!!! אני לא רוצה להרגיש ככה! אני רוצה לשמוח ולספר לכולם שאני בהריון (לא סיפרתי עדיין כי אני לא מסוגלת שיתקשרו לומר לי מזל טוב ולהגיב בשמחה) אני רוצה כל כך רוצה לשמוח ואני קוראת ומנסה לעשות לעצמי שיחות והולכת לטיפול ולא עוזר כלום ואני לא יודעת מה לעשות יותר!
אני יודעת שבחו"ל זו תופעה קיימת, היא נקראת gender disappointment וקראתי עליה הרבה אבל נראה שפה בארץ או שלא מדברים על זה או שאני הפסיכית היחידה.
בבקשה תגידו לי שזה יעבור לי ובסוף אני אוהב אותה. אני כל כך מפחדת שאם ככה אני מרגישה עכשיו יהיה לי דיכאון אחרי לידה.
סתם משהו שעולה לי לפעמים בראש.
