נמצאת פה כבר מזמן, אבל כדי שיהיה לי יותר נח...
אז ככה.
נשואים כבר מעל עשור. כמה ילדים חמודים. שנינו עובדים. מינוס בבנק. משכנתא. טפולי שניים. הכל רגיל. הכל טוב. אבל השגרה שוחקת. הו הו שוחקת.
רוב הזמן הדיבורים בינינו טכניים. גם כשמשתדלים לצאת, מדברים בעיקר על הילדים (או מפהקים)
כשכבר פוגשים את הכרית - נרדמים בלי לספור עד שלוש.
מרגישה שאנחנו פה בתפקיד 'אב הבית' ו'אם הבית' הזה, וכבר לא זוכרת אם זה נכון מה שמספרים, שפעם היינו גם בעל ואישה.
מטבע הדברים לא מרגישה צורך להבליט לידו את הנשיות שלי, להתאפר בשבילו, וכו'. מקפידה על זה בעיקר כשאני יוצאת החוצה, ובבית מסתובבת איך שהכי נח לי. כלומר עם הסמרטוטים הישנים שלי.
לא שיש לי משהו נגד זה. פשוט ככה זה יוצא. והתרגלנו.
בשבועיים האחרונים החלטנו שמגיע לנו קצת חופש. התחלנו לחפש צימר, ועם התמונות המטריפות של כל אתרי הצימרים -הגיע התאבון.
הלכנו על משהו יוקרתי במיוחד עם בריכה פרטית (עוד כמה שקלים למינוס. ממש לא מתאים לאופי שלנו), ארגנו את הילדים ויצאנו.
מהרגע שסגרנו על צימר הרגשתי שמשהו באויר מתחיל להתחשמל. חשבתי שרק אני מרגישה כך. אבל כנראה שטעיתי...
בקיצור, היתה חופשה חלומית. מחשמלת. תחושות שלא הרגשתי כבר שנים ארוכות - ארוכות. שלושה ימים של ריחוף בעולם אחר.
אז מה בדיוק הבעיה, אתם שואלים.
הבעיה העיקרית היא שחזרנו. ושוב הילדים והעבודה והמשכנתא. ומכולת וירקות ועוד שבת לבשל.
וכמה שהתכוננו נפשית לשחזר את ההרגשה גם בבית, שוב העיניים נעצמות כשהן פוגשות את הכרית, והילדים מאחורי הדלת מתעוררים או מסוגלים להתעורר וזה מלחיץ אותי, ובפינה הקרש גיהוץ עם הערמות עליו, וכשאני נכנסת למקלחת אני רואה רק את השירותים שצריך לנקות, ואת הבגדים המלוכלכים שאיקס לא הניח בסל הכביסה, ואת הכיור עם סימני המשחת שיניים, ואז התינוק בוכה ואני מתנגבת מהר במגבת רטובה שכמה אנשים קטנים כבר התנגבו בה לפני, ועל המצעים יש גרגרי חול מהסנדלים של איקסית שטפסה עליהם בצהריים אפילו שאני לא מרשה.
הבנתם את הרעיון.
יש עצות להתחשמל גם בבית? ביום יום? עם העייפות והשחיקה וכל מה שמסביב?
.
.