טוב, אז אחרי ארבעה חודשים מתפנה לכתוב את הסיפור שלי. מזהירה מראש שארוך ולא פשוט בכלל...
חצי שנה אחרי החתונה- הפתעה
הריון! מתוק ומשמח..! מקצרת את השלב הזה... בגיל 13 שבועות- אין דופק, העובר הפסיק להתפתח בשבוע 7. הפלה (טבעית ב"ה), בדיקות- מגלים קרישיות יתר.
לוקח עוד שנה עד ההריון הבא..
שמתחיל מדהים ומלא אושר!! ועם הרבה חששות כמובן.. כל פעם שהולכת להתפנות חוששת לראות דם שמסמן הפלה..
אומרת תודה על הבחילות ולוקחת דיקלקטין באדיקות.
באמצע עוזבים את הישוב שגרנו בו שנתיים ועוברים לעיר ליד ההורים של בעלי.
בגלל הקרישיות יתר וההסטוריה שלי- ההריון נחשב הריון בסיכון, ואני בביקורת כל שבוע אצל רופא, לוודא שהעובר מתפתח טוב. לא לוקחת מדללי דם בשלב הזה.
עוברת את השליש הראשון המבוחל והמפחיד, ומגיעה לשליש השני שהוא הגן עדן של ההריון! גם מרגישה טוב פתאום, וגם עוד לא כבדה.. (וגם מתחילים לראות בטן, ש...כולם כבר חיכו לה..)
בינתים אני מבררת הרבה ומחליטה שאני רוצה לעשות הכנה ללידה טבעית. בוחרת קורס מושקע- בזמן ובכסף- וממש מתכוננת לכך נפשית וטכנית. גם בחירת בית החולים נעשית על פי השיקול הזה. הרבה מאמצים ואישורי רופאים- וגם מאושר לי החדר הטבעי! (למרות שלא היה סיכוי עם הריון בסיכון..)
הימים עוברים ואני בהתרגשות שיא! באיזשהו שלב העובר יורד באחוזונים, והרופא כבר רוצה ליילד. הוא אומר שנחכה לשבוע 36, ואז...
מגיעה שבוע אחרי לביקורת (שבוע 35), וב"ה העובר גדל.. אז ממשיכים לחכות להתפתחות טבעית (כי אני ממש מבקשת לא להתערב, כל עוד אפשר).
מגיע 38, 39, 40.. במעקב פעמיים בשבוע- יש עליה קטנה בהערכות משקל, ובינתים אפשר לחכות.
מעכשיו- מעקב הריון עודף בבי"ח.
הולכת פעמיים, ב"ה הכל תקין ומשוחררת...
מגיעה ב41+4 לביקורת שלישית.
הפעם: מיעוט מים ומוניטור לא תקין.
רוצים לזרז ומיד.
מתחילה לבכות, בלחץ. לאא! לא ככה אני רוצה! גם אתמול נפל הפקק הריר, אז רגע! יש התרחשות רחמית, לא לגעת!!
אין ברירה. הרופאים ממש לוחצים. מוניטור של שעה וחצי (כי כל פעם אני מבקשת הארכה)- ולא טוב..
בעלי מגיע עם התיק וכל הדברים.
קוראים לדולה.
מתחילים פיטוצין.
אני עדיין מסרבת לאפידורל, רוצה להשתמש בכלים שלמדתי, עד כמה שאוכל. יודעת שעם פיטוצין קשה מאד לשרוד, כי הצירים חזקים ותכופים, אבל.. ננסה..
ובאמת- הם כואבים בטירוף. ואין רגע לנשום.
והדולה מדהימה!! ממש עוזרת לי בכל התרגילים... ואני גם משתמשת בקול. הייתי מוגבלת למיטה, כי חייבו אותי מוניטור רציף כל הזמן (על החדר הטבעי ויתרתי מזמן, כן?)- אז לא שימוש בתנועה ולא במים. כמה חסר וכמה חבל.
כל הזמן הזה הרופא מגיע כל כמה דקות ולא מרוצה מהמוניטור. מתחיל להזכיר את המילה ניתוח. ואני צוחקת.. מה הקשר ניתוח???
הוא אומר שהלידה לא מתפתחת, אין מספיק פתיחה, העובר גבוה, ויכול להיות שזו תהיה האופציה היחידה.
אני ממשיכה בכלי של אמונה בטוב, מדמיינת את המתוקה שלי יורדת ומתכוננת ליציאתה לעולם.
אבל אין התקדמות בפתיחה.
באיזשהו שלב המיילדת אומרת לי: תקשיבי, אם את לא תקחי אפידורל עכשיו ותתני לגוף להרפות את עצמו ולקדם את הלידה, נבואת הזעם של הרופא עלולה להתקיים. הוא לא יאפשר עוד הרבה זמן מוניטור כזה.
הייתי בשלב הזה 4 שעות בחדר לידה מרגע לקיחת הפיטוצין, כשבאתי עם פתיחה חצי ובלי מחיקה בכלל (לידה ראשונה). היא בודקת אותי- פתיחה 6.
הצילו. אני כבר לא עומדת בכאבים. הם מטורפים!!!
גם הדולה ממליצה אפידורל, ואני זורמת.
מקבלת את הזריקה, ומהרגע הזה- כמה מנוחה, כמה נחת. מבקשת לישון, שיעירו אותי עוד שעתיים, בטח תהיה כבר פתיחה מלאה, ויאללה, נלד את המתוקה..
הרופא מגיע אחרי כמה דקות- רואה את המוניטור, ואומר: ניתוח! אני מתחננת: רגע! אפשר עוד כמה דקות?? הוא אומר לי: עוד כמה דקות כבר לא יהיה לך תינוק. ניתוח עכשיו!
ובאמת- אני רואה שהמוניטור פשוט גרועעע, כבר כמעט ואין דופק. השם ישמור.
אני מתחילה לבכות בטירוף.
הכל קורה כל כך מהר! אפילו לא מפסיקה לדבר עם בעלי..
מורידים לי תכשיטים, ומטיסים אותי לחדר ניתוח. אני שוכבת עם כותנת בי"ח, רואה את הפלורנסטים רצים מעלי במסדרונות בדרך, שומעת את הסכינים והדיבורים של המנתח והרופא בחדר ניתוח- ופשוט מתייפחת בקול.
לא מאמינה שזה מה שקורה לי.
ניתוח קיסרי חירום.
הכי רחוק ממה שדמיינתי.
אני לא מרגישה כלום (אפידורל), ורק בוכה בוכה בוכה. ורועדת מקור, מהיסטריה, מההרדמה.
רואה איך מוציאים אותה בידיים, לחדר מואר ורועש, ישר לוקחים אותה ממני, ואני פשוט ממררת בבכי רם.
אני לבד, בלי בעלי,
שוכבת חסרת אונים וחסרת יכולת לזוז,
חסרת יכולת לדבר (מהבכי),
לא יכולה לגעת בתינוקת שכ"כ חיכיתי לה (ישר הריצו אותה לרופא, בגלל המצוקה הנשימתית שלה),
לא מאמינה שככה זה קורה.
בוכה להשם- למה?? למה?????
תופרים אותי.
ומחזירים אותי לחדר לידה שהייתי בו בהתחלה, מביאים לי אותה, היא יונקת. בעלי שם, מבקשת להישאר רק איתו. ואני לא מפסיקה לבכות. בטירוף. כאילו חלילה הילדה מתה.
בעלי מספר לי מה היה בזמן הזה, איך חיכה בתפילה עצומה מחוץ לחדר (לא ידע אם תצא תינוקת חיה או לא.. נכנסנו כשכבר לא היה דופק כמעט), איך הוא היה עם התינוקת מהרגע שהוציאו אותה מהחדר (ידע שרציתי אפס הפרדה, אז ניסה להחליף אותי כמה שאפשר) ובכל הבדיקות שהיה אפשר שיהיה איתה..
אבל אני לא שומעת, אני לא שם...
משם מעורפל לי.. כנראה נרדמתי מתישהו. התעוררתי בחדר התאוששות, אחות באה לעזור לי לקום. כאבים מטורפים מהניתוח. איך אפשר להתקלח ככה?
איך אפשר לטפל בתינוקת ככה?
אני שוב מתחילה לבכות, ולא מפסיקה חמישה ימים. כל ימי היותי בבי"ח.. מבקשת מההורים ומהאחים לא לבוא. קשה להם, אבל הם מכבדים. בעלי מודיע בטלפון שנולדה לנו תינוקת, וקשה לי לקבל הודעות מזלטוב. מרגישה שלא כזה היה מזל, ובטח לא טוב.... סוגרת את הפלאפון כל הימים האלה. בעלי נישאר איתי כל הזמן- יום ולילה. אני בקושי מניקה אותה. בעיקר סובלת מכאבים, מהסיכות של הניתוח... אז בעלי איתה כל הזמן. מחזיק, מאכיל (שאבתי), מרגיע, מחבק.
אני לא מסוגלת.
סיפור היציאה מהבי"ח, התקופה שאחרי, השיקום....
כבר בהזדמנות אחרת.
כל מהלך הלידה והשבוע שאחריו הם מעין חור שחור מבחינתי, לא זוכרת ולא רוצה להיזכר.
ב"ה עכשיו שמחה בבתי, מחוברת אליה ואוהבת אותה ממש! חזרתי השבוע לעבודה, ואני מוצאת את עצמי מתגעגעת אליה בימים. הרגשה מגניבה ומרגשת!
מאמינה שהלידה השאירה בי משקעים (כלפיה?), וגם בה.. וכנראה שנאלץ להתמודד איתם בהמשך החיים..
כרגע, רק מודה לה' שיש לי בת חיה, בריאה, מתוקה כ"כ.
היינו מאד קרובים לשזה לא יהיה כך.
עיבוד לידה? יבוא בהמשך, חובה לפני הלידה הבאה.
עצם זה שכתבתי את הסיפור עכשיו- זה כבר צעד ענק מבחינתי.
אז תודה לכן על הפורום המאפשר הזה...
חצי שנה אחרי החתונה- הפתעה
הריון! מתוק ומשמח..! מקצרת את השלב הזה... בגיל 13 שבועות- אין דופק, העובר הפסיק להתפתח בשבוע 7. הפלה (טבעית ב"ה), בדיקות- מגלים קרישיות יתר.לוקח עוד שנה עד ההריון הבא..
שמתחיל מדהים ומלא אושר!! ועם הרבה חששות כמובן.. כל פעם שהולכת להתפנות חוששת לראות דם שמסמן הפלה..
אומרת תודה על הבחילות ולוקחת דיקלקטין באדיקות.
באמצע עוזבים את הישוב שגרנו בו שנתיים ועוברים לעיר ליד ההורים של בעלי.
בגלל הקרישיות יתר וההסטוריה שלי- ההריון נחשב הריון בסיכון, ואני בביקורת כל שבוע אצל רופא, לוודא שהעובר מתפתח טוב. לא לוקחת מדללי דם בשלב הזה.
עוברת את השליש הראשון המבוחל והמפחיד, ומגיעה לשליש השני שהוא הגן עדן של ההריון! גם מרגישה טוב פתאום, וגם עוד לא כבדה.. (וגם מתחילים לראות בטן, ש...כולם כבר חיכו לה..)
בינתים אני מבררת הרבה ומחליטה שאני רוצה לעשות הכנה ללידה טבעית. בוחרת קורס מושקע- בזמן ובכסף- וממש מתכוננת לכך נפשית וטכנית. גם בחירת בית החולים נעשית על פי השיקול הזה. הרבה מאמצים ואישורי רופאים- וגם מאושר לי החדר הטבעי! (למרות שלא היה סיכוי עם הריון בסיכון..)
הימים עוברים ואני בהתרגשות שיא! באיזשהו שלב העובר יורד באחוזונים, והרופא כבר רוצה ליילד. הוא אומר שנחכה לשבוע 36, ואז...
מגיעה שבוע אחרי לביקורת (שבוע 35), וב"ה העובר גדל.. אז ממשיכים לחכות להתפתחות טבעית (כי אני ממש מבקשת לא להתערב, כל עוד אפשר).
מגיע 38, 39, 40.. במעקב פעמיים בשבוע- יש עליה קטנה בהערכות משקל, ובינתים אפשר לחכות.
מעכשיו- מעקב הריון עודף בבי"ח.
הולכת פעמיים, ב"ה הכל תקין ומשוחררת...
מגיעה ב41+4 לביקורת שלישית.
הפעם: מיעוט מים ומוניטור לא תקין.
רוצים לזרז ומיד.
מתחילה לבכות, בלחץ. לאא! לא ככה אני רוצה! גם אתמול נפל הפקק הריר, אז רגע! יש התרחשות רחמית, לא לגעת!!
אין ברירה. הרופאים ממש לוחצים. מוניטור של שעה וחצי (כי כל פעם אני מבקשת הארכה)- ולא טוב..
בעלי מגיע עם התיק וכל הדברים.
קוראים לדולה.
מתחילים פיטוצין.
אני עדיין מסרבת לאפידורל, רוצה להשתמש בכלים שלמדתי, עד כמה שאוכל. יודעת שעם פיטוצין קשה מאד לשרוד, כי הצירים חזקים ותכופים, אבל.. ננסה..
ובאמת- הם כואבים בטירוף. ואין רגע לנשום.
והדולה מדהימה!! ממש עוזרת לי בכל התרגילים... ואני גם משתמשת בקול. הייתי מוגבלת למיטה, כי חייבו אותי מוניטור רציף כל הזמן (על החדר הטבעי ויתרתי מזמן, כן?)- אז לא שימוש בתנועה ולא במים. כמה חסר וכמה חבל.
כל הזמן הזה הרופא מגיע כל כמה דקות ולא מרוצה מהמוניטור. מתחיל להזכיר את המילה ניתוח. ואני צוחקת.. מה הקשר ניתוח???
הוא אומר שהלידה לא מתפתחת, אין מספיק פתיחה, העובר גבוה, ויכול להיות שזו תהיה האופציה היחידה.
אני ממשיכה בכלי של אמונה בטוב, מדמיינת את המתוקה שלי יורדת ומתכוננת ליציאתה לעולם.
אבל אין התקדמות בפתיחה.
באיזשהו שלב המיילדת אומרת לי: תקשיבי, אם את לא תקחי אפידורל עכשיו ותתני לגוף להרפות את עצמו ולקדם את הלידה, נבואת הזעם של הרופא עלולה להתקיים. הוא לא יאפשר עוד הרבה זמן מוניטור כזה.
הייתי בשלב הזה 4 שעות בחדר לידה מרגע לקיחת הפיטוצין, כשבאתי עם פתיחה חצי ובלי מחיקה בכלל (לידה ראשונה). היא בודקת אותי- פתיחה 6.
הצילו. אני כבר לא עומדת בכאבים. הם מטורפים!!!
גם הדולה ממליצה אפידורל, ואני זורמת.
מקבלת את הזריקה, ומהרגע הזה- כמה מנוחה, כמה נחת. מבקשת לישון, שיעירו אותי עוד שעתיים, בטח תהיה כבר פתיחה מלאה, ויאללה, נלד את המתוקה..
הרופא מגיע אחרי כמה דקות- רואה את המוניטור, ואומר: ניתוח! אני מתחננת: רגע! אפשר עוד כמה דקות?? הוא אומר לי: עוד כמה דקות כבר לא יהיה לך תינוק. ניתוח עכשיו!
ובאמת- אני רואה שהמוניטור פשוט גרועעע, כבר כמעט ואין דופק. השם ישמור.
אני מתחילה לבכות בטירוף.
הכל קורה כל כך מהר! אפילו לא מפסיקה לדבר עם בעלי..
מורידים לי תכשיטים, ומטיסים אותי לחדר ניתוח. אני שוכבת עם כותנת בי"ח, רואה את הפלורנסטים רצים מעלי במסדרונות בדרך, שומעת את הסכינים והדיבורים של המנתח והרופא בחדר ניתוח- ופשוט מתייפחת בקול.
לא מאמינה שזה מה שקורה לי.
ניתוח קיסרי חירום.
הכי רחוק ממה שדמיינתי.
אני לא מרגישה כלום (אפידורל), ורק בוכה בוכה בוכה. ורועדת מקור, מהיסטריה, מההרדמה.
רואה איך מוציאים אותה בידיים, לחדר מואר ורועש, ישר לוקחים אותה ממני, ואני פשוט ממררת בבכי רם.
אני לבד, בלי בעלי,
שוכבת חסרת אונים וחסרת יכולת לזוז,
חסרת יכולת לדבר (מהבכי),
לא יכולה לגעת בתינוקת שכ"כ חיכיתי לה (ישר הריצו אותה לרופא, בגלל המצוקה הנשימתית שלה),
לא מאמינה שככה זה קורה.
בוכה להשם- למה?? למה?????
תופרים אותי.
ומחזירים אותי לחדר לידה שהייתי בו בהתחלה, מביאים לי אותה, היא יונקת. בעלי שם, מבקשת להישאר רק איתו. ואני לא מפסיקה לבכות. בטירוף. כאילו חלילה הילדה מתה.
בעלי מספר לי מה היה בזמן הזה, איך חיכה בתפילה עצומה מחוץ לחדר (לא ידע אם תצא תינוקת חיה או לא.. נכנסנו כשכבר לא היה דופק כמעט), איך הוא היה עם התינוקת מהרגע שהוציאו אותה מהחדר (ידע שרציתי אפס הפרדה, אז ניסה להחליף אותי כמה שאפשר) ובכל הבדיקות שהיה אפשר שיהיה איתה..
אבל אני לא שומעת, אני לא שם...
משם מעורפל לי.. כנראה נרדמתי מתישהו. התעוררתי בחדר התאוששות, אחות באה לעזור לי לקום. כאבים מטורפים מהניתוח. איך אפשר להתקלח ככה?
איך אפשר לטפל בתינוקת ככה?
אני שוב מתחילה לבכות, ולא מפסיקה חמישה ימים. כל ימי היותי בבי"ח.. מבקשת מההורים ומהאחים לא לבוא. קשה להם, אבל הם מכבדים. בעלי מודיע בטלפון שנולדה לנו תינוקת, וקשה לי לקבל הודעות מזלטוב. מרגישה שלא כזה היה מזל, ובטח לא טוב.... סוגרת את הפלאפון כל הימים האלה. בעלי נישאר איתי כל הזמן- יום ולילה. אני בקושי מניקה אותה. בעיקר סובלת מכאבים, מהסיכות של הניתוח... אז בעלי איתה כל הזמן. מחזיק, מאכיל (שאבתי), מרגיע, מחבק.
אני לא מסוגלת.
סיפור היציאה מהבי"ח, התקופה שאחרי, השיקום....
כבר בהזדמנות אחרת.
כל מהלך הלידה והשבוע שאחריו הם מעין חור שחור מבחינתי, לא זוכרת ולא רוצה להיזכר.
ב"ה עכשיו שמחה בבתי, מחוברת אליה ואוהבת אותה ממש! חזרתי השבוע לעבודה, ואני מוצאת את עצמי מתגעגעת אליה בימים. הרגשה מגניבה ומרגשת!
מאמינה שהלידה השאירה בי משקעים (כלפיה?), וגם בה.. וכנראה שנאלץ להתמודד איתם בהמשך החיים..
כרגע, רק מודה לה' שיש לי בת חיה, בריאה, מתוקה כ"כ.
היינו מאד קרובים לשזה לא יהיה כך.
עיבוד לידה? יבוא בהמשך, חובה לפני הלידה הבאה.
עצם זה שכתבתי את הסיפור עכשיו- זה כבר צעד ענק מבחינתי.
אז תודה לכן על הפורום המאפשר הזה...
