אני פשוט לא אכתוב, אבל זה היה אחד מהימים המזעזעים בחיי, ןבכיתי בו הכי הרבה בכל ימי חיי.

וכואב לי מאוד, ומרגיש לי כאילו אני בתוך סיוט שעוד מעט אני אקום בבוקר, ויגמר.

וכל דבר פה מזכיר אותהה, הכביסה, הפררו רושה, הדיסקים.

ואבא שלי וסבא שלי כל כך מסכנים ועצובים.

וסבתא שלי מלאת החיים עכשיו לבד ליד הוואדי, עם פרחים ואבנים מעליה. ואני כאן בוכה ונזכרת בה.

יפה יפה. אבל לא בשבילי.

אני אבוא חשבון עם מצביעי נעם ווינטר על מה שהם מבשלים לנו.

האמת היא שהוא היה ממלכתי

לפחות זה

חבל

פחד אלוהים להעיר לבני נוער.

שלא ידקרו אותי עם הסכינים שלהם.

מה עושים עם כל הבוטים הללו?