הבחור עם הגיטרה שר את המילים של אביתר. זה כבר לילה ואנחנו יוצרים סביבו חצי גורן, בנות עוצמות עיניים ושרות איתו, מישי מצלמת ושולחת לחברה. 
איש שתוי נכנס פנימה שר בקול מידי, מזייף מידי. אבל שר. מתנודד מוציא פלאפון מהכיס, חשוך אבל הוא על וידאו, שיהיה גם לו פיסה של משהו. הוא שואל אם יש לו סיכוי, מסתכל עלי לרגע כמעט נופל מסוחרר, יש לו סיכוי, אני אומרת מחייכת ואולי גם לי. הוא מסיים את הסיבוב מכבה את הוידאו ומתיישב ליד ההוא עם הגיטרה, מנוחת לוחמים. 
ירושלים שלי ואני בכותל, מישהי עם אזניות וקוקס גדול מתנענעת בקצב אדיר למוזיקה, היא מאושרת עם חיוך שעושה לי קנאה בלב. הגוף שלה שר לאלוקים. לכותל. המון אנשים אבל אני מהופנטת היא עדיין שם גם אחרי שסיימתי שמונה עשרה וגם אחרי שיר שלם ונאום של כמה רבנים מרחוק. בוהה. מישהי סוחפת אותי למעגל אבל זה לא זה, לא שם. אני מנסה להשתחרר, נצמדת אליו, מניחה את המצח ואיתו המחשבות והשחור שבי, הוא סוחב בשבילי הרבה. וזה בסדר. אני הולכת עכשיו. להתראות כותל.

קבר רחל. פתחתי את הסידור איפה שיצא, מרימה לרגע עיניים מבעד לנשים סביבי, הפרוכת. מבכה על בניה.. כי איננו. לא שהייתי צריכה יותר מזה, אפילו לא הספקתי להתפלל, רק בכיתי איתה על בניה. והיא לקחה אותו ממני, לא לגמרי אבל היא מלטפת אותו, את השחור וכל הגוש הרע הזה שמצטבר בי, מאיים עלי בקולות מרתיעים, את כל מה שלא אמרתי בקול ואפילו לא ידעתי לבקש.  וטוב לי לדעת שהיא בוכה גם, וטוב לי לבכות איתה. היא הבטיחה שיהיה בסדר, היא מתפללת עלי. המקום צפוף וחם אבל לא אכפת לי. יד על הכתף, אנחנו צריכות לעזוב. אני אומרת מהר פרק תהלים אחד, חצי קטוע, כדי לא לבזבז את המקום הזה. רגע לפני שסגרתי את הסידור, מבט חטוף, זמירות לליל שבת קודש. 

שירים באוטובוס
ספסל רק לי
הדמעות ממשיכות לזלוג 
לרגע אחד טוב ומשוחרר אני מחייכת, וזה בסדר שהכל עם דמעות. זה בסדר. 
קשה לי. אבל אלו החיים. 
כואב לי, ומי אמר שזה לא צריך להיות ככה.

עם אנשים יקרים, מי כאן?

עברו כל כך הרבה שנים.

עכשיו כואב לי. ואני גם רוצה לחזור לכאב הישן, מוכר יותר.

אני בוכה גם. 

לא הבנתי בכלל. 

אני אוהב את הראב"ד... 

​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​