ירדנו לשטח ביום שני, היה יום די חלבי בסך הכל, כבר נכנסנו לאופוריה של "חחח סתם הפחידו אותנו, זה לא כזה שבוע קשה"
רק ישבנו ולא עשינו כלום חוץ מאיזה תרגיל קטן של שעה בערך.
נכון, זה לא נחמד לשבת בשמש עם אפוד וקסדה, בקושי יש אוכל, אבל זה לא אותו שבוע מחלקה מפחיד שהמחזור לפנינו הזהירו אותנו מפניו עם פחד בעיניים...
בוקר. יום שלישי. יוצאים לאיזה מקום שנמצא בערך שש קילומטר מאיתנו, די סבבה.
אחרי קילומטר פתאום יש אוטובוסים, עולים, מגיעים להר איתן ליד ירושלים. פה הייתי מבסוט, זה האיזור שבו אני מרגיש הכי בבית, פה הרי שרצנו כל היום בשלום בנייך. באיזור הזה העברתי ארבע שנים, חזרתי הביתה!
שוב יום חלבי רצח, רק יושבים בין העצים ומחכים שהזמן יעבור.
לילה, מסתדרים בשני טורים, הולכים לאיפשהו, אפילו המפקדים לא יודעים לאיפה, רק המ"פ יודע והוא נותן הוראות למפקדים לאן להתקדם. המ"פ הזה פסיכופת, ידעתי שהוא לא הולך לעשות לנו לילה קל. התחלנו ללכת, המשכנו ללכת, המשכנו ללכת, עליות של החיים, הרי ירושלים, אבל לא הולכים על שבילים כי האוייב יזהה אותנו, הולכים בין העצים. עולים הר עצום בשיפוע הזוי, כל פסיעה צריך להרים את הרגל לגובה הצוואר... התחלתי להבין לאיזו רמה של כאבים אפשר להגיע. הר אחד נגמר והר אחר מגיע.
מבנה נטוש, כובשים אותו, סוף תרגיל יבש, ממשיכים ללכת. פתאום מגיע הסמ"פ מולנו, מכוון נשק ו"אש אש אש!" הוא היה 'מחבל'. הוא הפיל שלושה פצועים, צריך אלונקות, וכולם גם ככה עם תיקים כבדים והולכים כל הלילה... פותחים אלונקות וממשיכים ללכת מרחק אדיר. מסיימים בבוקר.
יום רגוע.
לילה, מתחילים ללכת. הלילה הזה הוא הלילה האנטישמי שאני אקלל אותו לנצח... הלכנו, הלכנו, הלכנו, עלייה שאני אפילו לא אנסה לתאר לכם אותה כי אתם לא תבינו איזה עלייה זה, בתוך אבו גוש, עלינו עד לבית הכי גבוה בכפר, עלייה באמת מפחידה. תרגיל של כמה דקות וממשיכים. עצירה איזה שעה, וממשיכים. אחרי כמה שעות עצרנו לשחרית ושוב המשכנו, פותחים אלונקה וממשיכים עוד כמה קילומטרים. אם מורידים את הזמן של העצירה של השעה והתפילה, הלכנו 11 שעות... ולא סתם, זה דרך ממש קשה, אחד עשרה שעות!!!
ושוב ביום נחים, כל הגוף כבר צורח מכאבים, ישנים שעתיים, קמים, מתארגנים, נוסעים לבקעה, ו... מסע
עשרים קילומטר, וזה עוד אחרי כל השבוע ההזוי הזה, שמונה קילומטר ראשונים זה עליות שלא רואות את העלייה מהלילה הקודם...
ברוך ה', הרכב שמלווה אותנו במסע נפל לבור וככה אסור היה להמשיך והמסע נקטע באמצע... (אין נפגעים ברכב)
תוצאות השבוע:
-הבנתי שהמ"פ הזה באמת פסיכופת, לאף פלוגה לא עושים ככה את השבוע מחלקה, רק הוא החליט בעצמו שהוא עושה לנו פי כמה משאר צה"ל.
-כל הגוף כואב בקטע מחריד.
למדתי שאני יכול לעשות דברים שלא חלמתי עליהם בחיים ואני עדיין לא מאמין שעשיתי אותם...
-התחשלנו בטירוף. הכל קטן עלי עכשיו.
איך אומרים, "רצית חי"ר? שלם את המחיר!"
עוד אח אחד נפל אל הקבע
