זה ימים כאלה
טוב לי . אבל מין דפיקות שלא עוזבות לי את הלב . גורמות לי לבלוע דמעות בשקט
אני דואגת. זה אוכל אותי

העיניים שלה היום לרגע צחקו ושניה אחר כך הסתכלו עלי מתות. ופחדתי לשאול מה קרה
בכלל, אני לא אוהבת את כל זה

אלוהים

זה כל כך

כל כך--

ראיתי חצי. לא הצלחתי להמשיך
יום אחר אני אראה הכל

אנחנו צוחקות בלי סוף, נכון ילדה ?
הדמעות מתגלגלות והצחוק יחד איתן

זה כואב איך שהכל קשור אחד לשני בלי שאפשר שניה אחת לעשות הפרדה. היא שאלה למה אני אוהבת לנגן ולרגע שתקתי. יש משהו
המילים והשתיקות אחת בתוך השניה

כואב לה. מאד. מאד מאד
אתם מבינים שכואב לה ואין לי מה לעשות חוץ מלשבת ולבכות.

אני לא יכולה לחשוב כשהכל ככה.
קחו ממני את הדאגה
בעצם, אל תקחו. אני צריכה לדאוג


אני לא יודעת מה איתך. ואני מפחדת כל כך.

מה ההגיון שטוב לי ורע כל כך?