אז הגמרא מסבירה מדוע צריך כל אחד מהפסוקים. והגמ' אומרת שאם היינו לומדים רק שהקידושין הם של האב- אז היינו אומרים שרק הקידושין של האב, אבל מעשי ידיה שהיא עמלה עליהם- לכאורה לא יהיה של האב. לכן יש פסוק שמלמד אותנו את זה.
אבל בלי הפסוק- זה מה שהייתי אומר מסברה!
יוצא כאן משהו יפה: שהשייכות של האדם לדבר גדלה ככל שהוא משקיע בו יותר.
למשל בלימוד- אם אדם רוצה שהתורה תהיה תורה דיליה ושהיא תהיה שייכת אליו- הוא צריך להשקיע ולעמול בהתאם.
וככה גם בכל דבר בחיים- ככל שנשקיע יותר כך נהיה ראויים יותר לשכר/ הדבר שלשמו עמלנו.
"רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות...". קדיש דרבנן

