געגועים למשהו.

ואף אחד לא מבין ולא יבין.

אני מפחדת לצאת סתומה ומוזרה.

ובאלי להגיד!

ואולי גם אני לא מבינה?!

אני צריכה מקום שיכיל אותי ויחבק.

(אופ, אני מציפה פה מלא בזמן האחרון.)

אני אבוא חשבון עם מצביעי נעם ווינטר על מה שהם מבשלים לנו.

יפה יפה. אבל לא בשבילי.

האמת היא שהוא היה ממלכתי

לפחות זה

חבל

פחד אלוהים להעיר לבני נוער.

שלא ידקרו אותי עם הסכינים שלהם.

מה עושים עם כל הבוטים הללו?