מאיזה גיל אפשר לדעתכן לספר לילד על היריון חדש בשלב מוקדם?הריון ולידה

אני זוכרת את אמא שלי מספרת לנו בגיל 15-16 בערך... בעיקר כדי שנדע לעזור לה... (ואפילו פעם אחת ידעתי על הריון שנפל ל אח"כ, וגם על ההפלה ידעתי...)

אני עכשיו בתחילת הריון ממש (שבוע 7, עוד לא ראיתי דופק אפילו), ועייפה מאוד מטבע הדברים...

היום בת שלי (בת 11) אמרה לי שהיא דואגת לי... שהיא רואה שאני לא מרגישה טוב...

אז נכון שאומרים שעדיף לומר לילדים שאמא בהריון מאשר שיפתחו דמיונות על דברים רעים, אבל בכל זאת זה מרגיש לי קצת מוקדם מדי...

וגם אם חלילה ההריון לא ישרוד- אני לא רוצה (עדיין) להכניס לה לראש שקורים דברים כאלו... היא קטנה מדי לדעתי...

מה דעתכן?

אנחנו בהריון השנירסיס אמונה
סיפרנו לבת שלי אחרי הדופק ובסוף ההריון הסתיים בהפסקת הריון. הסברנו לה שהתינוק לא הצליח לגדול בבטן של אמא ושאנחנו מתפללים שיהיה לנו תינוק חדש.
בהריון אחרי סיפרנו רק אחרי השקיפות, גם לראות שהכל בסדר וגם זה שלב שסיכויי ההפלה נמוכים יותר.

אני הייתי מחכה במקומך לדופק ואז אומרת אבל בהסתייגות שאנחנו מתפללים שהוא יגדל וכו'
תסבירי לה שיכול להיות שמהלחוצות קצת

שאת בהריון או שתהיי בתקופה הקרובה. או שתסבירי לה שיש תהליך כזה שכנכנסים אליו לפעמים נולד בסוף תינוק אבל אי אפשר עוד לדעת ובינתיים שתשתדל להתחשב ולא להלחץ. חשוב שהיא תבין שזה דבר בריא שלפעמים בא בקושי.

אני אסביר את הרציונל מאחורי מה שכתבתי (כבר כתבתי לפני כמה ימים בערך אותו דבר למישהי שהפילה). בעצם השלב שאת נמצאת בו הוא שלב שיש ברחם גרגר אורז קטן ורך ומרבית הסיכויים שהוא יתפתח לכדי עובר בריא ותינוק בע"ה אבל לפעמים זה לא קורה לכן עדיף לא לפרט מה בדיוק המצב אלא להסביר שיש תהליך שיכולות להיות לו תוצאות טובות ויותר מאוחר נדע בדיוק (להתיחס למצב הזה כמו שמתיחסים למחזור כתהליך, מקוה שהובנתי).

דרך אגב כשגילו אצלי שהעובר לא מתפתח לקחתי טיפות שאמורות לעזור לרחם להתנקות. זה לא הביא לי דימום אבל אחרי כמה ימים ראיתי בניגוב גרגר אורז לבן רך מאוד עם קצת חום ליד כמו דם ישן. מעבר לזה לא ראיתי אפילו דימום קל או משהו אחר שיכול להעיד על התנקות הרחם. באולטרא סאונד הבא כבר לא היה עובר אבל השק גדל. בקיצור זה בדיוק מה שתיארתי למעלה. מנסיון...

מה שאמרתי לה בסוףהריון ולידה

זה שאמהות לפעמים עייפות, ושיכולות להיות לזה הרבה סיבות...

מקווה שהניח את דעתה בינתיים...

 

מקוה גם. אבל לא בטוח. תהיי ערנית אליה.מהלחוצות קצת

לא כדאי שתפתח פחדים.

אני הייתי אומרתאורי8
היא כבר בת 11, כמעט נערה. לא הייתי רוצה שתפתח פחדים ודמיונות. אם היא כבר העלתה את זה ושאלה הייתי אומרת לה . ולדעתי גם אם ח"ו הריון לא מתפתח, לא יקרה כלום אם היא תדע. ילדים בגיל כזה כבר שומעים על דברים גרועים יותר, לא מהכל אפשר להגן עליהם. בינתים כבר אמרת משהו ונראה שקיבלה את דבריך, לדעתי אם תשאל שוב, כדאי לומר.
זה קצת נשמע מתחמק לטעמי... אם את רוצה להמציא (אני לא ממליצהמהלחוצות קצת

כי זה עלול לסבך אותך בשקרים ולגרום לחוסר אמון) יש לי רעיון מתאים. תגידי לה שאת מנסה סוג חדש של ספורט ולוקח זמן להתרגל אליו. ותוסיפי שאם לא תתרגלי תפסיקי לעשות את הספורט הזה...

ממש אבל ממש לא טוב להמציא לילדים סיפורים מהסוג הזהאורי8
עדיף לומר אמת , עם כל תוצאותיה , מלספר בדיות לילד. אם אפשר לומר חצי אמת, בסדר , אבל ממש לא לשקר. אחר כך מתפלאים שהילדים משקרים לנו.
מכימה אתך מאוד אבל לפעמים זה בכל זאת עדיף ויש גם מצבי "אין במהלחוצות קצת

ברירה"

לא יודעת...אורי8
לא זוכרת שהמצאתי לילדים שלי שקרים, או שאמא שלי שיקרה לי( זה מאוד עקרוני אצלה). גם כשהבת המתבגרת תשקר לך , היא תאמר שיש מצבי אין בררה.
איזה ספורט, איפה...הריון ולידה

היא רואה בפירוש את אמא שלה הבטטה (תמיד, לא רק בהריון) שלא סובלת ספורט מכל סוג שהוא... אין סיכוי שתאמין לי...

ועייפות זה בהחלט מצב שיכול להיות גם בלי הריון (התינוק בכה בלילה/נאלצתי ללכת לישון מאוחר כדי להשלים דברים בעבודה...). נראה לי שזה תירוץ הרבה יותר הגיוני...

אם זה לא נשמע הגיוני עדיף באמת שלא. אין קטע לשקר אם היא מבינמהלחוצות קצת

מבינה שאתת משקרת. עדיף כבר לפתח פחדים מלפתח גם פחדים וגם חוסר אימון...

אם הילדה דואגתאמא ל6 מקסימים
הייתי אומרת לה.
תודה לכן!הריון ולידה

אני מקווה שאצליח להרגיש טוב בזמן הקרוב, ושאם היא תשאל- אדע מה לענות לה, ושיהיה בסדר.

(העניין הוא שחוץ מלאמא שלי לא סיפרנו עוד לאף אחד... אפילו לחמותי לא, כי היא דאגנית, אז אנחנו מעדיפים לחכות לדופק... אם אומר לבת שלי, איך אסביר לה שאפילו סבתא שלה לא יודעת?? והדודים שלה? לאחים אנחנו בד"כ מספרים בסביבות שבוע 15)

אה, זה אחרת ממה שהיה אצליאמא ל6 מקסימים
אצלי, זה היה בהמשך ההריון (לא רואים עלי כי אני שמנה גם ככה) הילדה התחילה להתלונן שאמא לא עושה כלום, כל הזמן אין לה כוח, והיא נחה על הספה... אז הסברתי לה את המצב.
אם זה ההתחלה, אז זה תלוי אם את מכירה את בתך ויודעת שהיא יכולה לשמור סוד. אם לא נראה לך, אז תמצאי תירוץ אחר, אבל תוודאי שהוא מניח את דעתה ושהיא לא דואגת. לפעמים ילדים שומעים/מכירים סיפור מחברים שהאמא נפטרה, ושומעים שקודם היא היתה חולה וחלשה, ואז כשהם רואים את אמא שלהם חולה/חלשה הם חוששים.
אני סיפרתי בשבוע 13מיואשת******
בגלל שהייתי מרוחה לגמרי ופחדתי שיפחדו
הייתי חודש במיטה, החל משבוע 9, ומה שאמרתי אז זה שיש לי משהו בגוף שגורם לבחילות ולחולשה כללית, אבל שהייתי אצל הרופא והוא אמר שהכל בסדר וזה יעבור תוך כמה שבועות
ככה מצד אחד הרגעתי אותן ומצד שני ידעו שיש כמה שבועות קשים.
כשהן התחילו לומר - אבל עברו כמה שבועות אמא למה את לא מרגישה יותר טוב כבר? אז סיפרתי...
נשמע רעיון טוב, תודה.הריון ולידה


משהו שחשבתימחי
אני מעריכה את זה שיש ביניכן כזה קשר שהיא לא חוששת להעלות דברים שיושבים לה על הלב ומשתפת אותך. זה לא מובן מאליו, אז תעריכי את זה ותזהרי לא לשבור את האמון.
אני לא אומרת שחייבים לספר בשלב הזה, אבל גם לא למרוח אותה בהמצאות. מה שמיואשת הציעה למשל זה רעיון חכם, ככה את לא מספרת לה מיד אבל כן משתפת במצב.
בלת״ק*כוכבית*
אני בשלב מתקדם (שבוע 20)
אבל הבת שלי קטנה יותר (בת 4)
-ארנחנו איתה בטיפול בקשר לנושא מסויים- והמטפל אמרה לנו שאם היא שואלת אנחנו צריכים להגיד! לא לשקר חלילה ולא לטייח.. נכון שיש עוד הרבה זמן,אבל עדיף בשבילה..
- היא כבר מדברת על תינוקות.. ושיש לה תינוקת (כשמשחקת עם בובה)
.
אז נכון זה עוד מוקדם,אבל תהי עם יד על הדופק..
שיהיה בע״ה בקלות! ובשמחה! בבריאות ובידיים מלאות!
בעייני זה גיל מספיק גדול כדי להתמודד עם הפלהאל הר המוריה
היה לנו סיפור במשפחה לאחרונה עם לידה שקטה, והילדים קיבלו את זה בבגרות.
נראה לי חבל בגלל זה להסתיר, זה יכול לפעמים גם לפגוע בלי לשים לב בקשר אמא-בת.
וגם, את צריכה עזרה.
סביר להניח, שהריון הבא היא כבר תבין רק מהבחילות...
הרבה חברות שלי ידעו בשלבים מטקדמים בשביל לעזור.
מצטערת אבל ממש לא מסכימה איתךמיואשת******
מה זאת אומרת - קיבלו את זה בבגרות? למה היתה להם ברירה? בדקת מה ההשפעות לטווח ארוך?
אני, בתור אשה בוגרת שעברה חוויות של מוות במשפחה, לא קיבלתי הפלה בבגרות בכלל. זה חויה טראומתית.
על לידה שקטה. בכללללל אני לא מדברת, ה׳ ישמור זה משהו זוכרים לכל החיים.
ואם זה בת אז בכלל זה לדעתי עלול להשפיע על חווית הכניסה שלה להריון והפחד שלה מהפלות.
בשביל מה? מה קרה אמא אף
פעם לא יכולה להיות חולה? לא קורה של אימהות יש ברזל נמוך, מונו, וירוס בטן או אני לא יודעת מה? קורה.
אפשר לומר שלא מרגישים טוב ושבעה זה יעבור וזה שום דבר קריטי. כמה שבועות של אמא חולה זה הרבה פחות גרוע מלשמוע שהתינוק מת לאמא בבטן. סורי
זאת דעתי , כל אחת יכולה כמובן לעשות כרצונה אבל לפעמים נראה לי שאנחנו נוטים לייחס בגרות מוגזמת לילדים שלנו.
גם אני לא מסכימה איתך, כנראה אנחנו פיטים אל הר המוריה
התמודדות עם אבל בצורה נכונה בגיל קטן, יכול רק לעזור להתמודד עם אבל בגיל גדול יותר, במקום לברוח.
אני לא דוגלת במדיניות ההסתרה, לא נראה לי נכון.
אני מסכימה שהתמודדות עם אבל בצורה נכונה תעזורמיואשת******
אבל למה תריך בגיל קטן להתמודד עם אבל אם אין צורך?
ומה זה - לא דוגלת בהסתרה, את מספרת לבת שלך בת ה11 שאת הולכת למקווה?
את מספרת לה על נושאי המריבה עם בעלך בכל נושא?
את מספרת לה שיש לך בעיות כלכליות ?
את מספרת לבת שלך במפורט איך באים ילדים לעולם?
אני מניחה שיש עוד דברים שאת לא מספרת או לא תספרי לילדים שלך ולא כל דבר נחשב הסתרה
אנחנו הורים ויש לנו בזה אחריות ושיקול דעת מה איך ומתי לספר
כמובן שכל אחד עושה שיקולים שלו ויש כאלו שיגידו שגיל 11 זה מספיק בשביל לספר על הריון, זכותם.
אני אישית לא חושבת שזה גיל לחשוף אותם לאבל מיותר אם אין צורך- לדעתי
אבל לומר שאת לא דוגלת בהסתרה זה קצת הולך רחוק מדי
וגם כמו שבעלי אומר- הרב לאו יצא נהדרמיואשת******
והוא גדל בלי הורים והיה ניצול שואה
נו, זה אומר שזה דרך טובה לגדל ילדים?
יש לי חברה שהתמודדה בגיל קטן עם פטירת אח בתאונת דרכים. היא בן אדם מדהים . האם זה אומר שזה דבר טוב?
אם אין צורך להתמודד עם דברים קשים ומצערים אז אני לא מבינה למה לחשוף את הילדים שלנו לזה
ואם זה בכל זאת קרה, בוודאי שצריך התמודדות נכונה שתעזור. אבל האם הגיוני יותר לקחת סיכון שילדה תתמודד עם אבל על הפלה מאשר שתתמודד עם זה שאמא שלה לא מרגישה טוב? קצת מוגזם, לדעתי.
נראה לי כל השאלה היא אם יש ברירה או לא.לב אמיץ

אם יש משהו שהוא לא ניכר, אין עניין לשתף.

אבל אם יש משהו ניכר, שמטריד את הילדה, מוטב לומר את האמת. 

ומספיק לומר את המינימום הנצרך כדי לא לצער או להכניס לסערת נפש מעבר למידה.

אנחנו לא מסכימותאל הר המוריה
הבחור שלי עוד קטן, אבל בהחלט גיל 11 זה גיל גדול כדי לדעת איך באים ילדים לעולם, ברמה מסויימת, ואפילו מאוחר מידי להתחיל לדבר על זה בימינו.
מריבות, אם קורות ליד הילדים, חשוב לשתף ברמה מסויימת, ובעיקר לשתף בהשלמה.
חשוב לדעת שהורים לא מושלמים, וגם כשהם רבים הם משלימים ואוהבים.
וגם בקטע כלכלי אני מאמינה שאשתף אותם בהחלט.
כן, אני מאמינה בשיתוף, כשאני משתפת כהורה, גם הילד ישתף משלו, וגם ילמד ממני דרכי התמודדות.
הכל עניין של מינונים, כמה למה ואיך.
אישית, גדלתי על מדיניות ההסתרה, ולא למדתי טיפת התמודדות.
הדבר היחיד שלמדתי זה בריחה, ולצערי אני מעולה בזה
ושכחתי לצייןאל הר המוריה
שב"ה יש לי דוגמא טובה איך כן משתפים...
מותר לא להסכים מיואשת******
אבל שימי לב שאת כן מסכימה איתי...
אמרת ״ברמה מסוימת״ על כל דבר
וגם- הכל ענין של מינונים כמה ואיך. זה בדיוק מה שאמרתי.
אני לא אמרתי שלא משתפים. אבל כשעושים את זה ברמה מסוימת, כמו שאני עושה בהחלט, וגם את, אז יש כאלו שיגידו שזו הסתרה.
אני משתפת הריון ברמה מסוימת משבוע 13 ולא מהפס
זו הרמה שלי
אולי לך תהיה רמה אחרת וזה מצוין כל אחד ומה שמתאים לו.
אני לא חושבת שבחירה מתי ואיך לשתף נקראת
הסתרה, זה הכל
כשמנסים למצוא תירוצים אחרים בעייני זה הסתרה.אל הר המוריה
ב
ילדים שבעיניך מספיק גדולים בשביל להתמודד עם אבלמיואשת******
ללא ספק אמורים להיות מספיק גדולים כדי להתמודד עם העובדה שאבא ואמא לא תמיד מספרים להם הכללל.
וסיפור חלק מהעובדות הוא לא תירוץ ולא הסתרה.
פשוט שיקול דעת של מבוגר עם מה אני כהורה חושבת שמתאים לילד שלי לדעת או לא
אני חושבת שסבלת מאד מהסתרה לא נכונה ואת לוקחת את זה לקיצוניות השניה. אני אישית לא חושבת שצריך ללכת לשום קיצון. לא בהסתרה וגם לא בסיפור דברים שילדים לא אמורים להתמודד איתם.
לא לחינם במקרים של לידה שקטה לא עלינו הולכים להתייעץ עם פסיכולוג ילדים איך לדבר איתם, כי זה לא מצב נורמלי בשום צורה. אם צריך צריך, לדעתי האחראיות שלנו כהורים זה להחליט מתי איך וכמה לקחת סיכונים שנגיע למצבים כאלו שהם ממש לא לכתחילה ולא בריאים לילדים. לא כל דבר שלא מספרים או בוחרים לספר רק חלק ממנו הוא הסתרה שמזיקה
אני כן מספרת בגיל 11אורי8
כן, אני מספרת לילדה בת 11 איך באים ילדים לעולם, זה ממש הזמן ועדיף לשמע מאמא, בקדושה ולא בכל מיני הקשרים שלילים שהתרבות ברחוב מייצרת.
וכן, אם היא תראה אותי יוצאת בליל שבת ( כשממש ממש אין לי אף פעם סיבה לצאת בליל שבת , חוץ ממקוה, והיא לא טיפשה), ותשאל , אומר לה את האמת.
ממש לא מסוגלת לשקר לילדים שלי.
וגם אם אומר שאני הולכת למקוה, היא ממש לא עושה את ההקשרים שלנו ולא באמת מבינה את המשמעות.
כמובן שיש גבולות וכשאני ובעלי מדברים בערב ופתאום היא יורדת מהחדר שלה ושואלת על מה דיברתם, אנחנו מבהירים לה שעד כאן! אנחנו לא אמורים לשתף אותה בכל דבר.
באופן כללי , את לא חייבת להיות כמוני, אם מביך אותך לומר דברים מסוימים אל תאמרי, לכל אמא יש את הגבולות שלה, אבל ממש לא כדאי לשקר לילד, או להסתיר סוד שנוכח בבית, הילד מרגיש שיש פה סוד, עסוק בלהבין מה קורה, עם דמיונות הרבה יותר גרועים מהמציאות , לפעמים.
וגם, שיתוף של ילדים בחיים שלנו, גם במה שפחות נעים, או מפחיד וכו'.. יוצר פתיחות ויכולת שלהם לשתף בקשיים.
איך את מצפה שילדה תשתף אותך בחששות שלה , אם את שומרת עליה מפני החששות שלך?( הפלה אפשרית היא סוג של חשש)
את מגזימה בהסקת המסקנות שלך בנוגע אלימיואשת******
באמת.
עם כל הכבוד ויש כבוד כל אחת מחליטה מה מתאים לה
ואני מכבדת את החלטתך לשתף את הילדות שלך בהכל
אבל לומר לי שהילדות שלי לא ישתפו אותי בחששות שלהן או בהתפתחות הגוף שלהם בגלל זה זה מוגזם ומעליב.
באותה מידה אני יכולה לומר לך - איך את חושבת שהן ישתפו אותך בסודות עם החברות שלהן אם הן שואלות על מה דיברת עם בעלך ואת אומרת להן - עד כאן?
לא יפה נכון?
אז אל תסיקי לגבי הקשר שלי עם הילדות שלי
אני לא חושבת שמה אני שעושה הוא הטוב המוחלט אלא הטוב המתאים למשפחה שלי ואני לא מצפה שתבוא מישהי ותגיד לי שמה שהיא עושה זה הנכון ואם אני לא אעשה כמוה יהיו לי בעיות תקשורת עם הבנות שלי. פשוט מוגזם.
לא. אני לא מספרת לבנות שלי שהלכתי למקווה בשום צורה גם אם זה מוזר להם שיצאתי בליל שבת.
ואמנם דיברתי איתן על הפלה שהיתה בעברי אבל בעיני זה שונה מאד מלחוות הפלה בהווה וזו דעתי וזכותי.
כמו שאת בוחרת איפה לשים את הגבולות שלך בשיתוף, כלומר שיש לך גבולות איפשהו ואת לא תספרי כל דבר. גם לי יש גבולות רק במקומות אחרים
סליחה , לא התכוונתי אלייך באופן אישיאורי8
מתנצלת , לא התכוונתי לומר כלום לגבי הקשר שלך עם בנותייך.
התכוונתי לאמירה כללית ששיתוף נענה בשיתוף והסתרה נענת בהסתרה.
וגם כתבתי שאני לא אומרת שרק הדרך שלי טובה( אמא צריכה לשתף רק את מה שמרגיש לה נח, לא כי אמרו שצריך)
אבל עדיין יודעת בברור שלשקר לילדים זה גרוע מאוד. גם אם הגבולות שלך שונים, אפשר לומר חצי אמת, אבל אם זה לא מתקבל והילד ממשיך לחקור, עדיף לומר אמת מלשקר לו.
ודרך אגב, אני ממש לא מצפה שהבנות יספרו לי את כל מה שדיברו עם החברות שלהן. וזו בדיוק הדוגמא שאני נותנת להן, כמו שאת לא רוצה שאחקור אותך על מה דיברת עם החברות שלך, גם לי ולאבא יש ענינים אישיים.
ודאי שיש גבולות , לכל אחד יש מרחב אישי, זה גם חלק מהחינוך. לא אמרתי שאת חייבת להיות כמוני ואחרת לא ישתפו אותך, כן אמרתי שהורה שמשקר , ישקרו לו, ולא ישתפו אותו, כי האמון נפגע.

מיואשת******
יש מצבים שאני פשוט אומרת, מצטערת חמודה זה לא משהו שאני יכולה לספר לך.
בהחלט משתדלת לא לשקר למרות שכן בהקשר של מקווה יצא לי לשקר ואני מקבלת את זה כדבר הכרחי, בעיני אני לא רואה שום דרך לעבור את זה כי אני בחיים לא אומר לאן הלכתי והאמת גם אין להם מושג מה זה
נראה לי שרק בענין מקוה חז"ל אמרו שמותר לשנות מהאמתאורי8
אצלי, הבנות פשוט לא יאמינו לי, גם אם אנסה לשקר. וזה בהחלט יצור חוסר אמון. והאמת , שיאמר לזכות אמא שלי, שאחד הדברים הכי חזקים שקיבלתי ממנה, זה קושי גדול לשקר. גם אם אנסה ישר יראו עלי. מעדיפה לומר את האמת, אפילו אם בדרך אחרת, לעטוף אותה יפה וכו'.. מאשר לשקר.
וואו כל כך מסכימהמחי
זוכרת את הפעמים שאמא שלי יצאה בליל שבת וזה היה כל כך שקוף, אבל אבל היא לא אמרה לנו שום דבר וזה גרם לי בעצמי להרגיש נורא לא נעים שאני יודעת לאן היא הולכת בלי שהיא תגיד לי.
כמובן שזו לגמרי זכותה לא לספר, אבל אני חושבת שבגיל כזה אני כן אספר לבנות שלי
ואם היא היתה אומרת לך היה לך יותר נעים?מיואשת******
אני הייתי מרגישה מפודחת ביותר בין כה ובין כה.
הכי לא הייתי רוצה שאמא שלי ממש תאמר לי כזה דבר לא הייתי יודעת איפה לקבור את עצמי
כןמחי
כמובן תלוי מאוד איך אומרים.
אם לאמא בעצמה נורא לא נעים והיא כולה מתפדחת אז גם הבת תתפדח שהיא תגיד לה.
אבל אם מתייחסים לזה כאל עניין נורמלי ורגיל והאמא אומרת בטבעיות אני צריכה ללכת למקווה עוד מעט, תשמרו בבקשה על הקטנים, אחזור בעוד שעה. אז לא רואה בזה בעיה.
אני חושבת שזה תלוי מאוד בדינמיקה של כל משפחה וזה באמת לא מתאים לכל אחת
כנראהמיואשת******

אני לא הייתי מודעת לזה שהולכים למקווה עד גיל מבוגר ממש. וגם הבנות שלי לא. כנראה זה תלוי חברה ומגזר ספציפי.

בהחלט מתכוננת לדבר עם הילדות שלי על הרבה דברים אבל בגיל הרבה יותר מתקדם

ואני דוגמת אותן מדי פעם בשאלות תמימות כדי לבדוק כמה הן יודעות ועל מה מתאים לדבר. 

באופן אישיורדון
צורמת לי האמירה לילדים:
״אמא הולכת למקווה״
אותי לימדו שמשום צניעות יש להסתיר את יום הטבילה
לא לספר מתי הטבילה
אז לבוא לילדים ולהגיד-אמא הולכת למקווה? גם אם הם יודעים שקיים כזה דבר
בתור בחורה היו פעמים שקלטתי שאמא שלי הולכת למקווה
היא לא אמרה לאן היא הולכת
ולא זוכרת אם שאלנו. ידענו שלפעמים היא צריכה לצאת לפגוש אנשים/סידורים שונים
זה לא הטריד אותנו
וגם היום-כמעט קבוע כשאני יוצאת למקווה- הילדים שואלים אותי לאן אני הולכת ואני אומרת להם-לסידורים.
בעיני זה לא שקר. אני באמת מסדרת עניינים.
ולא כל דבר שאני עושה הם צריכים לדעת. לא נראה שזה מטריד אותם. הם יודעים שיש לי לפעמים סידורים לעשות- לפעמים הם מצטרפים ולפעמים לא. לפעמים הם יודעים מזה זה ולפעמים לא.
לדעתי כל עוד זה בא בטבעיות ובלי לחץ של הסתרה וכו, לא רואה בזה בעיה.
אני לגמרי מסכימה איתךמחי
לא חושבת שצריך להגיד לילדים כשאמא הולכת למקווה. נתתי דוגמא ספציפית מליל שבת ומילדים בוגרים שכן מבינים, לדעתי במקרה כזה שזה לגמרי ברור מאליו שהילדים יודעים ומבינים, אז אין עניין להתעלם מזה. זה לא שאם לא תגידי הם לא ידעו, הם גם ככה יודעים. (אני מתכוונת באמת יותר לגיל של בחורות בגיל העשרה)
אבל אני מבינה מאוד את מי שתבחר לא להגיד כלום גם במקרה כזה. לי אישית זה היה מאוד לא נעים ולכן לדעתי עם הילדים שלי אתנהג אחרת
לא מסכימהאורי8
שתי בנותי הגדולות( 17, 13) יודעות שהיו לי שתי הפלות. כבר מזמן , סיפרתי להן, זה קרה לפני שהן נולדו( אחת לפני כל אחת מהן). וסיפרתי תוך כדי שדיברנו על כל מיני נושאים, לא באופן יזום. לא רואה ענין להסתיר דברים כאלה מבנות , עדיף שידעו שזה קיים וזה , לצערנו חלק מהחיים של אישה. מאשר שנסתיר מהן ויהיו בהלם אם ח"ו יקרה להן.
אין מה לעשות אי אפשר להחביא את קשיי החיים מהילדים, יש להן גם חברה שאמא שלה נפטרה, וחברה שאמא שלה עברה לידה שקטה, אין לי איך להחביא מהן את הצער בחיים.
הן שומעות על פיגועים וכו'... לא רואה ענין בלהסתיר קשיים שעברתי, ההפך זה נותן כלים להתמודדות. מנרמל מצבי חיים. ובכללי הן יודעות שאפשר להתמודד עם כל מיני דברים .
הסתרה יוצרת חרדות( מחקרית, לא אמירה שלי). ילד מרגיש שיש סוד שלא נאמר לו.
סודות יוצרים חרדות אצל ילדים. בשתי ההריונות האחרונים הילדים הגדולים כבר הבינו לבד שאני בהריון כשראו שאני לא מרגישה טוב, קצת מגוחך למרוח אותם עם סיפורים כשהם מבינים מה קורה.חוץ מזה ששיתוף כזה הוא כלי מצוין לפתח ערוץ שיחה פתוח של אמא ובת, שמדברות על עניני בנות, והבת גם תרגיש בנוח לשתף בשינויים בגוף והתהליך ההתבגרות שלה. לעומת זאת אם תמרחי אותה בסיפורים וכו'... גם לה יהיה קשה להיות פתוחה איתך בקשר לגוף שלה.
ואולי נעשה קצת סדר במושגי סוד והסתרהמיואשת******
לא לספר לילדים כל דבר ברגע הראשון זה לא סוד ולא מצב מפחיד. ואם אמרתי לילדות שלי שאני לא מרגישה טוב ובקרוב זה יעבור אז אמרתי אמת מוחלטת גם אם לא את כולה ולא היה בבית מצב של סוד מפחיד והסתרות

ומעבר לזה בהחלט יש סודות. יש דברים שהם לא קשורים אליהם ולא נדבר עליהם לידם כי אם מאחורי דלת סגורה. גם זה סוד שיוצר חרדות?
הדיבורים האלו כאילו הילדים שותפים בכל מצב ודבר שקורה בבית מאד מוזרים בעיני. כי בסוך אתן כן אומרית שיש דברים שאתן לא תספרנה זה פשוט דברים אחרים ממה שאני בוחרת או חושבת. עם זאת אם זו דעתכן שבאמת כל דבר תאמרנה בלי לשקר אני מכבדת את זכותכן לעשות את זה

לקרוא למצב שבו יש בבית דברים שקשורים לאבא ואמא והם לא מספרים אותם לילדים - מצבי סוד והסתרה שעלולים לגרום לפחדים, מתחים, חוסר שיתוף בין ילדים להורים ועוד כמה דברים שנאמרו פה זה הגזמה גדולה בעיני.

אני משתפת בחששות לפעמים ולפעמים לא. אם אני בוחרת לא לשתף ילדה בת 12 בחשש מהפלה או נגיד בחשש מילד פגוע והבדיקות שאני עוברת בגלל זה או כל דבר אחר זה לא אומר שהיא לא שמעה ממני מעולם על חששות ושיתוף בנושאים אחרים שבעיני מתאימים לגיל שלה

כל אחת תעשה כהבנתה אבל לומר לאימהות שהן חייבות לומר כל דבר שקורה להן בחיים לילדים שלהן כי אחרת כך וכך יקרה זו אמירה ממש לא מקובלת בעיני
ממש ממש לא חושבת שצריך לשתף בכל דבר שקורה בחייםאורי8
אבל יש כללי יסוד:
1. לא לשקר! אפשר לומר אמת חלקית שתשתלב עם האמת כיגיע זמנה להתגלות( אמא לא מרגישה טוב, יעבור עוד כמה שבועות) אבל אם הילד חוקר ולא מסתפק בה, לפעמים צריך גם לומר את כל האמת.
2. ודאי שיש להורים מרחב אישי וילד צריך לדעת את זה, אין עניין להכניס אותו לכל פרט בחיינו. (גם לו יש מרחב אישי )
3. סוד בעיתי , הוא סוד שנוכח בבית ולא מדברים עליו. ויוצר סביבו מתח, מצריך אותנו להמציא דברים ( יש סודות שלא נוגעים בכלל לחיי הילד ואין צורך לערב אותו). יש הרבה סודות כאלה, אפילו מתח זוגי שמורגש בבית ולא מדברים עליו, לפעמים כדאי לתווך אותו לילדים ולתת להם הסבר ברמה שלהם. סודות שהילדים חשים אותם ולא מדוברים יוצרים חרדות.
מסכימה עם 2 ו-3 מיואשת******
לא יכולה להסכים עם זה שתריך לומר את כל האמת. כלומר לפעמים, אבל לפעמים אפשר גם לעצור ולומר לילד חוקר חמודי מצטערים לא יכולים להסביר הכל כרגע אבל הכל בסדר ואבא ואמא מטפלים בזה. לדעתי ילד צריל לפעמים להסתפק בזה.
לשקר זה באמת מוצא לא טוב ועם זאת יצא לי גם...
למשל דוגמא הכי מפגרת
אמרתי משהו ממש לא יפה על חמותי ולא ראיתי שהילדה היתה באיזור , ליד הילדים בחיים לא אומרת דברים כאלו. כשהיא שאלה על מי דיברתי אמרתי - מישהי מעצבנת שאת לא מכירה...
נו. שקר. מה לעשות, מה היה עדיף ? ;)
אולי היא קלטה שדיברתי על חמותך?אורי8
ואז מה שענית לה יותר גרוע.
אולי לומר- ממש כעסתי על מישהי ולכן דיברתי ככה( לא שקר!). ולא פוגע בכבוד של חמותך( כולנו כועסים לפעמים) ואם במקרה היא קלטה שדיברת על חמותך, מה שאמרת הוא לא נורא.
ואם היא ממש תחקור, ותשאל האם דיברת על סבתא, תאמרי לה שכן, כי ממש כעסת, ולפעמים מרוב כעס, עושים טעויות.
אם היא קלטה שמדובר בחמותך ולא אמרה לך, מה שאמרת פוגע יותר בסבתא שלה.
כנראה שלא נסכים על זה מיואשת******
לגבי 1 -הודיה60

לפעמים צריך להציב לילד גבולות ולומר לו עד כאן אפשר לשתף אותך מכאן והלאה זה עניין פרטי של אמא ואם וכאשר יגיע הזמן שיתאים שתדע אני אומר לך.

ולפעמים באמת הילד חוקר מתוך פחדים וחרדות וצריך להבין ממה הוא פוחד ולתת לזה מענה, אם בכך שנספר הכל או בדרכים אחרות

 

צריך להפעיל שיקול דעת חכם

לגבי 3 מסכימה מאד

זה גם תלוי בבגרות של ילדהודיה60

כשהבת שלי שמה לב שאני לא מרגישה טוב וידעתי שהיא בוגרת מספיק גם כדי להכיל את הידיעה וגם כדי לא לשתף את הקטנים יותר שלא שמו לב ורק היו מתקשים להמתין כל כך הרבה חודשים.

אז סיפרתי לה שאני בהריון אבל גם הסברתי לה למה לא נספר לקטנים כדי שלא יהיה להם קשה לחכות וכו והיא הגיבה מאד בבגרות. אז באמת היה מטופש למרוח אותה בסיפורים

אבל הקטנה יותר, היה לה יותר טוב שאני אמרח אותה איכשהוא מאשר שאספר לה והיא לא היתה מספיק גדולה בשביל לקלוט את משמעות הזמן שצריך עוד לחכות עד הלידה והיה הרבה יותר טוב לה ככה, שמרחנו אותה וסיפרנו לה בשלב הרבה יותר מתקדם

 

ובקשר ליכולת של הבת לשתף את האמא - תלוי הרבה בצורה שבה אמא מדובבת את הבת ובצורה שאמא מגיבה כשהבת שלה משתפת אותה. תגובות שיפוטיות/ביקורתיות/וכדומה ירחיקו את הבת מלהמשיך לשתף.

אם האמא תגיב לשיתוף של הבת בתגובות מכילות, מכבדות, מבינות. עם הסברים פשוטים ואמיתיים, שיח פתוח בלי להסתבך ובלי להביע מבוכה אז יהיה לבת נעים ונח לשתף את אמא שלה כשהיא תצטרך

 

וזה לא דורש בדוקא שיתוף חוזר מצד האמא, ממש לא בכל דבר מתאים לשתף ונכון לשתף.

מסכימה איתך מאד!מיואשת******

לי יש אמא שבחיים לא שיקרה לי. באמת.

מצד שני התגובות שלה כמעט לכל דבר שאני משתפת מגיל צעיר הן ביקורתיות מאד. אני כמעט לא משתפת אותה בכלום היום וזה רק בגלל זה

בדיוק. ואם היא היתה משתפת אותך בענינים שלההודיה60

זה היה גורם לך לשתף אותה גם? אם אני מקבלת תגובות ביקורתיות זה לא גורם לי לשתף למרות שהצד השני מצידו משתף בהחלט.

היא משתפת אותי המון. ואני מקשיבה ומגיבה יפה אבלמיואשת******

אני לא משתפת בכלום. גם אחותי כמוני לא משתפת בכלום. אי אפשר וזה קשה נורא לפעמים אני מאד רוצה  לשתף אבל אם אני יכולה מראש לדעת מה התגובה (למה עשית כך וכך הכל באשמתך) אז בשביל מה?

מוכר מאד לצערי.הודיה60

לכן הקפיץ אותו האמירה הזאת - אם לא תשתפי את הבת שלך איך היא תלמד לשתף אותך

 

הבת שלי תלמד לשתף אותי אם אני אדובב אותה בעדינות כשארגיש צורך בכך ואגיב בצורה מכבדת ומכילה כך שהיא תרגיש טוב מזה שהיא שיתפה אותי. ואזהר גם מחטטנות יתר..

ואני לא אשתף אותה בהרבה דברים שלא קשורים אליה אלא אלי

אני יכולה לדבר עם הבנות שלי על נושאים אינטמיים שחשוב לי שישמעו עליהם ממני בצורה נכונה ועדיין ברוב הפעמים אני לא אצרף את החוויה האישית שלי מדברים כאלה, בעיני זה לא צנוע אלא אם כן מדובר באמירות כלליות וסתמיות.

אז אנחנו מסכימות לגמרי מיואשת******


לא אמרתי לשתף את הבת בחוויות אינטימיותאורי8
לקחתם את זה רחוק. התכוונתי לא להסתיר ולשקר לבת כשהיא שואלת שאלות שקשורות לנושאים אינטימיים. וודאי שגם בזה יש גבולות ויכול להיות מצב שאגיד לבת, עד כאן , זה ענין פרטי שלי ושל אבא. התכוונתי לא לשקר , וכן לשתף במידת האפשר בענינים שהילדה שואלת עליהם, ורואה אותם מול עיניה בבית.
הגבתי בעיקר לאמירה שלהודיה60

אם תשתפי את הבת שלך גם היא תשתף אותך ואם תסתירי גם היא תסתיר

 

אז קודם כל "לא תשתפי" לא שווה ל "תסתירי"  (הסכמתי איתך למעלה לגבי ההגדרה של סוד בבית ומה שזה עושה לאוירה ולילדים)

אפשר לא לשתף באמירה שמציבה גבולות ומכבדת את המרחב הפרטי של כל אחד. פעולה כזאת לא תגרום לילדים לא לשתף במידת הצורך

 

ודבר שני זה הדגשים שאמרתי לגבי הבת שמשתפת ואיך אמא מגיבה לזה.

 

 

 

כל בית והסטנדרטים שלו מיואשת******

אני חושבת שכל אמא יכולה לראות מה מתאים, וגם לא עם כל ילדה או ילד זה אותו דבר ולא גיל 11 של בת דומה לגיל 11 של בן וכו.

אני חושבת שמה שניסינו בעיקר לומר זה שהאמירה של - אם לא תשתפי היא לא תשתף בחזרה היא לא נכונה בעינינו. או לפחות לא נכונה באופן גורף, ששיתוף מירבי של האם הוא לא תנאי לשיתוף מירבי  של הבת ויש עוד דברים חשובים שנכנסים פה.

 

ברור לי שבית שנהוג בו להסתיר הכל ויש אוירה של סודות זה לא בריא, אבל האמת שברור לי באותה מידה שבית שבו משתפים הכל הוא גם לא בריא.

המקום הבריא נמצא באמצע, ואצל כל משפחה יש את האמצע שלה קורץ

מסכימה שהמקום הבריא נמצא באמצעאורי8
כמו בכל דבר
(הפותחת) רק עכשיו אני רואה לאן השרשור הזה התגלגל...הריון ולידה

קראתי בעניין את דעות השונות

בינתיים אני נוטה עוד לא לספר לה (אפילו לחמי וחמותי עוד לא סיפרנו) ואני מקווה שלא יהיו לה יותר מדי הזדמנויות לדאוג...

(ולא נראה לי שההסתרה ספציפית הזו תגרום לה לא לשתף אותי... ב"ה היא משתפת אותי כמעט בכל דבר אישי שעובר עליה. וזה טבעי, לדעתי, שבת תשתף את אמה בהכל - עד גיל מסוים - ושאמא שלה לא תשתף אותה בתמורה בכל חייה האישיים... תכל'ס, אני לא ארצה שהיא תשתף אותי בחיים האינטימיים שלה אחרי שתתחתן...

חחחחחח. לגמרי!מיואשת******
חמודה איך הצחקת אותי
אני חושבת שהבת שלך חושבת שאת בהריוןסודית
היא לא כזו קטנה ותמימה שלא תבין.
תספרי לה מתי שתרגישי בנוח.
אני לא חושבת שהיא זיהתה שאני בהריון...הריון ולידהאחרונה

יש מצב שבהריונות הבאים בע"ה היא כבר תזכור שככה אמא נראית בתחילת הריון, ואז היא כבר תזהה (ומן הסתם גם תשאל אותי ישירות... ואז לא אסתיר ממנה בל"נ).

אבל היא כן קטנה כרגע בשביל לזכור מההריונות הקודמים... ההריון הקודם התחיל כשהיא הייתה בת תשע... (ואז סיפרנו לה בשבוע 16, לפני כל שאר האחים שלה, אבל שהסבים והדודים שלה כבר ידעו... אז זה אחרת...)

ילדים מפונקים-גיל 5אובדת חצות

נניח שאני קולטת,

שהילדים שלי המקסימים גם מפונקים ותובעניים (התרגלו שאמא חותכת פירות, שאני נותנת 2 ממתקים או משהו טעים ביום, שיש טלויזיה ולא הורגלו לאסוף או לעזור בבית)-איך אפשר לשנות את זה?

בכללי הם גם בכיינים ודרמטיים ומשגעים אותנו וגם חסרי סבלנות.

 

הם מלאים בדרישות: לממתקים, לגלידה, לטלוויזיה, לפה ולשם אבל שמתי לב שלא הרגלנו אותם לעזור בבית כ"כ, בטח לא כמו שנשים אחרות מספרות כאן. הבעיות המרכזיות שלי שטלוויזיה לפעמים עוזרת לי איתם ולפעמים אני נגד אז אני לא קוהרנטית בזה ומשתמשת בזה לפי הצורך, ואז כשאני מונעת מהם הם מנדנדים.

 

הרגלתי אותם שאני איתם אחה"צ ולא עושה שומדבר במקביל בעבודות הבית או בבישול,  לא לבד ולא איתם אני רק שלהם שזה דפוק אבל ממילא הם שובבים וצריך לרדוף אחריהם ולראות מה הם עושים (לא למדו להעסיק את עצמם כשאמא נחה\עובדת\עושה משהו אחר).

 

מדי פעם הם עוזרים לי בהכנת עוגות (סקרנים ונלהבים) ובלשים כלים במדיח בשישי בערב אבל לא מעניין אותם לקפל או למיין גרביים כמו שהאמהות כותבות כאן.

 

האם לא כל הילדים חוזרים הביתה ומחפשים להתפרק? לנוח? לעשות משהו כיף? לרצות דברים טעימים? ואתם רק נתונים לגחמותיהם?

 

מתי ואיזה תפקידים נותנים לגיל 5?

מודה שאנחנו מפנקים יחסית והאשם בנו.

 

כן נתנו להם להתלבש לבד, לאחרונה אחד מהם שהיה מפונק ורצה שאנגב לו-התחלתי להגיד שזהו שאם הוא לא מנגב לעעצמו שישאר ככה כי הגיע הזמן שאמא כבר לא יכולה לנגב לו-ובאמת הוא התחיל לנגב לבד.....

 

אבל עדיין הם באים אלינו למיטה (מצפצפים על הכלל) ועושים מה שהם רוצים, יש גבולות בבית אבל הם מאד מובילים אותנו.

מה שעשית עם הניגוב יכול לעזור לך בעוד מקריםשיפור

ברגע שאת מחליטה שמשהו הוא גבול- וצריך באמת לחשוב מה גבול גמור מבחינתך, אי אפשר הכל.

אבל לדוג' אם את מחליטה שממתק אחד ביום וזהו, או רק בשבת, או כל כלל שנראה לך שמספיק חשוב לך כדי לעמוד עליו בכל הכוח. אז זה הגבול, וכמה שהם לא בוכים וצועקים את לא מתרגשת וממשיכה להציב את הגבול בנחת. ואפילו תצפי לזה שהם יבכו וינסו לעקוף את הכלל- כי זאת ההתנהגות הכי הגיונית של ילד שנפגש עם גבול. אבל את תמשיכי לעמוד על שלך ברוגע בלי להתעצבן על זה שלא מקבלים את הגבול. אפשר אפילו להיות אמפטיים כלפי הקושי "זה באמת מבאס שאי אפשר עוד ממתק"- אחרי כמה זמן הם יקלטו שזה הגבול ויקבלו אותו. יכול להיות שבימים הראשונים ינסו כל פעם מחדש, אבל אם תהיי עקבית אחרי כמה ימים הם יבינו שזה הכלל החדש.

אבל באמת אי אפשר הכל. נגיד מבחינתי הציפייה לעזרה בבית די מצומצמת בגיל הזה- בעיקר לאסוף את המשחקים ששיחקו איתם.

נגיד גם טלוויזיה, ברגע שתגדירי להם גבולות ברורים ועקביים- נגיד חצי שעה קבועה ביום, או רק אחרי שיסדרו את המשחקים, או כל כלל אחר שמתאים לך- למרות שהוא לא יתאים לך 100 אחוז מהזמן, בעיניי שווה להחליא על כלל ולהיות עקביים. ותעמדי על זה ברוגע גם כשהם בוכים, הם ילמדו לקבל את הגבול.


בהצלחה!!!

עייפות וחיי אישותהבוקר יעלה

לא יודעת אם מתאים /לא.. אם לא אפשר למחוק

אנחנו באמצע שנות השלושים, עם ילדים ב"ה, ובעומס בחיים והעבודה לא מגיעים לזה מלבד בליל טבילה.

אנחנו נורמלים? דרוש טיפול?

שנינו עובדים במשרה מלאה, אחהצ יש עומס מבורך, חוגים תנועות נוער הקפצות וכו, ועד שמגיע הערב שנינו גמורים. ספורט פעם בשבוע לא מצליחה להכניס..

ב"ה עומס מבורך אבל לזמן זוגי לא מגיעים.

פעם היינו מגיעים לזה ביום שישי שזה אחלה פתרון אבל היום בשישי עמוס גם בבישולים והכנות וכשאנחנו מתארחים, אנחנו רוצים לנצל את היום המשותף החופשי היחיד לשנינו..

לי נראה לא תקין שמגיעים לזה רק בליל טבילה ואולי עוד פעם בגג.

בעלי טוען שהוא עייף וכשהוא רוצה אני עייפה, בפועל הוא לא מנסה אפילו. ונראה לי שזה מה שהכי מפריע לי.

חסרה לי ההרגשה הזאת להיות מחוזרת.

האם אתם חושבות שזה תקין? ואם לא, מה אתן מציעות? 

העומס ו-"ההתשה" היומיומית הן אכן דבר מוכר בכל ביתנייקיי

עם ילדים ושני בני זוג שנמצאים במרוץ החיים הבלתי נגמר.  

אבל למזלנו, הדתיים, יש את השבתות לדברים האלה, למלא את המצברים הזוגיים ולהינות מאינטימיות מספקת.

(כתבתי "למזלינו הדתיים", כי מקולגות חילוניים אני שומעת על היציאות בשבת עם הילדים, ופשוט אין להם טיפת מנוחה, גם לא בסופי שבוע).

זה לא המקום להאריך ולפרט - אך מתוך האפשרויות של לילות שבת, בוקר מוקדם שבת, מנוחת צהריים בשבת, מוצאי שבת (בפרט בשעון חורף), אפשר למצוא זמן זוגי בנעימים, גם עם ילדים קטנים בבית.  

^^^הריון ולידה
עניין של סדרי עדיפויות. נראה שכדאי לדבר על זה ולחשוב מחדש.
לא לחכות שזה יקרה מעצמומתיכון ועד מעון

לקבוע יום בשבוע (שבת זה נוח אבל לא חייב) שבו לא משנה מה נמצאים ביחד, גם אם עייפים גם אם אין כוח מתאמצים בשביל זה

לא כל-כך מסכימה עם הדרך הזונייקיי

אינטימיות נועדה כדי להינות. לא כדי לעשות ☑️

אי אפשר להינות כשזה מאולץ, כשזה בזמן לא נוח ובתנאים לא נוחים.  

(מזכיר את מה שקורה כאשר מנסים להכנס להריון.  שזה נעשה טכני ומשימתי סביב חלון הפוריות ולא למען הכייף והעונג) 

אפשר להתאמץרקאני

ולהינות

הרבה פעמים קשה להיכנס לזה כי עייפים

ואם עושים מאמץ בכל זאת בסוף כן זורם ונהנים

ואם נחכה שיהיה ספונטני זה יקרה פעם במיליון

אבל כמו שבליל טבילה מתאמצים לפנות זמן, כוח, ולעשות אווירה

אז אפשר להתאמץ גם בסתם יום

 

לא אמרתי לחכות לספונטני - בהחלט התכוונתינייקיי

שחשוב למצוא זמן.

לכן כיוונתי לשבתות. שיש תנאים נלווים של אוירה רגועה, ושעות רבות מאוד ביחד, ובלי לחצים של התארגנות הבוקר / עבודה/ בישולים/קניות/מטלות/מחשבות מטרידות מה עוד מחכה לי לעשות … 

אז לא הבנתירקאני

מה לא הסכמת עם מתיכון ועד מעון

מה ההבדל אם שבת או יום אחר שקובעים מראש?

 

לדעתי יש הבדל גדול מאוד בין לקבוע יום באמצע השבוענייקיי

לבין שבת

לפחות איך שזה אצלנו, וכנראה בהרבה בתים אחרים.  בסתם ערב באמצע השבוע - יכולים לקבוע ולסגור ערב זוגי, אבל לא פשוט להתמיד בזה באופן מתמשך. כי החיים מלאים באילוצים ובלת"מים והמון פעמים זה עשוי להיות בסופו של דבר לא נוח מכל מיני סיבות - ואז נכנסים למיטה עם פחות התלהבות.  

 

ליל טבילה הוא פעם בחודש. לא פעם בשבוע.  

 

ובשבת - ממש יש נשמה יתרה.  משהו באווירה האופפת, בנינוחות, ברוגע, בתנאים, בניתוק…   

גם אני חשבתי ככהרקאני

אבל בפועל גיליתי שאפילו כששבת מוקדם

אני תמיד תמיד גמורה מעייפות אחרי יום שישי של בישולים

הצטברות של עייפות של כל השבוע

תמיד נרדמת על הספה כבר

ודווקא יש ימים בשבוע שפחות עמוסים לנו באופן קבוע

 

אז זה כן משתנה בין זוגות...

מסכימה איתךנייקיי

אצלי הבישולים העיקריים בחמישי בערב. שישי להשלמות של המנה הראשונה (דג), מרק ועוגה.

וניקיונות - בעלי שיחי'!

וסלטים מבושלים מגוונים קונים במעדנייה לשבתות. לא משקיעה בזה בעצמי 🙃 

אני איתךרוני_רון

גם אנחנו דווקא פחות אוהבים את שבת לקטע הזה...

אנחנו אחרי ארוחה כבדה, לא מיד אחרי מקלחת...

עייפים תמיד תמיד

בלילות שבת של חורף בעלי נשאר ללמוד ואני קורסת למיטה..

הרבה פעמים מתארחים...

 

בקיצור, גם לנו יותר כיף ומוצלח במהלך השבוע

 

אבל אין ספק שעם ילדים וחיים עמוסים צריך לפנות זמן

 

לי מאוד מפריע שבדכ כשאנחנו יחד אני מאוד עייפה, אז אנחנו מקפידים שפעם בשבוע אני הולכת לישון עם הילדים, וקמה בערב רעננה
ככה אני גם מרוויחה ערב של איפוס עייפות, וצוברת 10-12 שעות שינה ביום הזה...

חכם מאודרקאני

ללכת לישון עם הילדים

אולי נאמץ

זו המלצה ששמעתי בעבר ממטפלת מיניתמתיכון ועד מעון

ובעיני היא נכונה מאוד.

הכותבת מציינת שהם לא נמצאים ביחד ושזה חסר במרוצת החיים.

גם שקובעים זמן זה בכלל לא בשביל לסמן וי אלא כדי לדאוג שהאינטימיות לא תתפספס ולא תדחק בתחתית רשימת המטלות.

וגם ההגדרה מאולץ היא נקודת מבט, זה לא אילוץ זה מציאת זמן בשטף החיים לדבר החשוב מהכל, אחרת הוא מתמסמס.

לא צריך לבחור כמובן את היום הכי לחוץ שחוזרים מאוחר ומגיעים על הלשון בחוץ, כדאי לבחור יום נינוח יותר, יום חופשי אם יש או שבת אבל חשוב לקבוע להכניס ללו"ז

 

אני לא יודעת כמה שנים את נשואה אבל יש שלב בחיים שאם לא קובעים זמן זה פחות קורה וזה חבל מאוד מאוד

יש הבדל גדולאנונימית בהו"ל

לקבוע זמן זוגי

שזה לומר "הזוגיות הזו חשובה לנו"

לבין לקיים יחסים כדי להרות.

 

ובדייט זוגי לא חייבים תמיד לקיים יחסים

יש גם שבועיים שאסורים ממילא.

זה פשוט זמן הטענה זוגי.

אתם לא "לא נורמלים"אמאשוני

זה עניין של תיעדוף.

החיים תמיד יכולים להיות עמוסים יותר ועמוסים פחות.

תראי איזה יופי שיש גורם חיצוני שכאילו מכריח אתכם להתייחס ללילה אחד כמשהו שאי אפשר להתנהל בו כמו כל יום.

אם היה ליל טבילה כל שבוע, כנראה שהייתם מוצאים פתרון.

זה לא אומר שאתם לא בסדר, זה אומר שכשאין משהו חיצוני, החיים בורחים אחרי השגרה.

צריך להפנים שהכל מתחיל ונגמר בתיעדוף בחיים.

אם אני לא טועה את יחסית אחרי לידה? ואתם גם אחרי/ תוך כדי סבבי מילואים,

עומס מבורך, אבל עומס.

אפשר להחליט שכרגע לא מתאים לעשות שינוי. אבל זה צריך להיות ברור שזה מתוך החלטה ולא מחוסר ברירה.

ולתכנן מתי כן אפשר לווסת את העומס כדי להגיע לכל מה שחשוב לנו בחיים ושלא נתעורר יום אחד לגלות שלא השקענו מספיק בדברים שחשובים לנו בחיים .

אני מסתכלת על זה ממבט שלאנונימית בהו"ל

האם טוב לנו (ל2 הצדדים)

כי זה פשוט לא רלוונטי מה קורה אצל אחרים.

השאלה היא האם לנו נעים טוב ומספק.

ונשמע מדבריך שאותך זה לא מספק

אז אתם צריכים לחשוב מה עושים כדי לשנות את זה.

 

באמת כולם עמוסים. וגם עייפים.

העייפות בעיני יותר חמורה מעומס כי היא מקשה על ההנאה..

 

אגב חיזור לא חייב לבוא לידי ביטוי דוקא ביחסי אישות.

אני הסברתי לבעלי שאני צריכה את התיווך שלו שמה שהוא עושה הוא חיזור

למשל, כשהוא מנקה ומסדר יפה את החדר שינה.

מחליף מצעים.

שאם הוא רק יגיד 'הכנתי לנו מיטה מפנקת' עם נשיקה- זה אחלה מחווה.

ובלי זה- זה סתם מטלה טכנית שהוא עשה בבית.

 

מה עושים בשביל לשנות את זה?

תקשורת.

אם כשהוא מנסה את עייפה, או אם הוא ניסה הרבה והיית עייפה- דחיה זה דבר מאד מרחיק.

אני אחרי שקיבלתי דחיה לקח לי כמה זמן, כמה חודשים- ליזום שוב בעצמי.

להביע את הרצון שלך, לדבר על עצמך

(לא איך לא חסר לך אלא יעשה לי הרגשה ממש טובה אם..)

 

אני באמונה מאד חזקה שמיניות טובה היא אחד מיסודות הבית שלנו.

לכן בשבילי, זה צורך.

אם ילד שלך יצטרך קלינאית תקשורת- תמצאו לזה זמן?

אז גם לזה מוצאים זמן.

למשל, אחת לחודש אנחנו עושים בוקר (חצי יום) זוגי, כי למדנו על עצמינו שבבוקר, אחרי לילה,

היחסים הרבה יותר טובים בפער.

 

זה לא אומר שאין תשוקה טבעית, זה לא אומר שלפעמים החשק כבוי בדיוק כשפינינו את הזמן,

זה לא אומר שאין חיזור וספונטניות אבל זה כן אומר שזה חשוב.

לקח לי זמן לעשות את הסוויצ' הזה במח ולהבין

שלקבוע זמן, לתכנן אותו, להתכונן אליו-

זה רומנטי לא פחות אם כי בצורה שונה...

כמה דבריםפילה

א) לבדוק למה זה באמת לא זורם

ב) עם כל העומס אי-אפשר לחכות לערב חופשי , לעשות משהו רומנטי כי זה יקרה ממש פעם באף פעם אלא לנצל זמן . נגיד ילדים נרדמו אז לעשות .

ג) לגבי חיזור. גם גבר צריך להרגיש שחושקים בו. אם זה בנוי בצורה כזאת שהוא צריך לחזר כל פעם ועוד לא בטוח שזה יקרה אז ברור שהוא לא רוצה. 

לא הפותחתאנונימית בהו"ל

לפעמים גבר שלא מרגיש צורך לאשתו בגלל שהוא עייף או מכל סיבה אחרת, מוצא את הצורך שלו במקומות אחרים כמו אתרים לא ראויים. ואז זה גלגל שמזין את עצמו, כי אין כוח אז הולכים לפתרון הקל שלא דורש מאמץ ואז הפתרון הזה גורם לזה שכבר אין לו חשק לאשתו אז הוא לא רוצה להתאמץ עבורה וחוזר חלילה.

אם יש ביניכם שיח פתוח שווה לשאול על זה ישירות.

לדבר איתו על זההמקורית

ולחשוב איך אפשר לזמן ימים בהם אתם עירניים

צריך להשקיע בזה

תעשו תורנות שינה, תוותרו על כמה שעות עבודה, תעשו פחות בשישי כדי לשנוץ, מוצש תשכיבו ילדים מוקדם ותישנו צהריים בתורות

אני רק אומר שאנחנואנונימית בהו"לאחרונה

גם ליל טבילה לא תמיד מצליחים.

אני מניקה הנקה מלאה תינוק בן כמה חודשים  אז מבחינתי כל הקונספט של מקווה בזמן של הנקה הוא סוג של פייק

יש שלב כזה בחיים.

האם זה מבאס? מאוד.

האם זה נורמלי? אני חושבת שגם מאוד.

לא הייתי הולכת לטיפול בשביל זה. 

ילד בן 5 שלא רוצה להתחפשאובדת חצות

אין מה לשכנע אותו,

לא מעוניין להתחפש ולמרות שבתוכי מאוכזבת, מבינה שזה רצונו.

יש משהו מגניב שאפשר לעשות איתו בכ"ז? נניח שלט-התחפשתי לעצמי? יש לכן רעיונות כלשהם?

הייתי פשוט נותנת לו ככהכורסא ירוקה

שיחווה איך זה בלי כלום, שיענה לשאלות בגן למה לא התחפש, ושירגיש מה זה בשבילו.

אם יהיה לו טוב, מעולה, אם לא יהיה לו טוב שנה הבאה הוא יתחפש.

האמת שלפי התיאורים שלך בשרשורים אחרים זה נשמע כמו להכנס לפינה של "רוצה אבל רוצה שתשכנעו אותי" אל תכנסי לשם בכלל... את רוצה שהם יהיו בוגרים ועצמאיים, נכון? בשביל זה צריך לאפשר להם עצמאות איפה שאפשר, לחוות את ההשלכות של הבחירות שלנו,,ללמוד מה נכון לנו. נשמע לי שזאת הזדמנות מעולה עבורך כאמא לשחרר ועבורו כילד לחוות בחירה עצמאית

תדאגי שתהיה לו תחפושת שיש מצב שיאהבהשקט הזה

וביום של התחפושות תציעי לו ללבוש. ירצה- ירצה

לא ירצה- שימי בתיק למקרה שיתחרט כשיראה את כל הילדים בגן. 

אני הייתי אומרת לקנות משהושושנושי

שזה ישכב בבית, שיוכל למדוד לנסות

לפעמים המילה ''תחפושת'' גדולה ומלחיצה, הם לא באמת מצליחים להבין במה מדובר

אולי אם זה יישב בבית הוא יוכל להתרגל לעניין.

הייתי שמה לו משהו בשקיתאורוש3
ושולחת לגן ואומרת לו ולצוות שאם ירצה שילבישו לו, אבל בנחת. 
מצטרפת לכולן. לאפשר לו, לעזוב את הנושא כרגעקופצת רגע
לארגן שתהיה תחפושת שהגיוני שכן יאהב, להציע בבוקר התחפושות פעם אחת, אם לא ירצה לשים לו בתיק לגן.

זהו, חוץ מזה לעזוב לגמרי את הנושא... 

שבכל מקרה יהיה לך תחפושת של חייל/שוטר ורובהרקלתשוהנ

יש מצב שגם ביום של התחפושות לא ירצה, ואז שייקח רק רובה, או תחפושת בתיק, או שלא יתחפש בכלל.

 

אם הוא לא רוצה ולא חסר לו אני לא חושבת שיש סיבה לעשות לו תחפושת

אני מכירה שהרבה ילדים לא אוהבים להתחפשאולי בקרוב

ובעיקר בנים, יש לי אחים שכמעט אף פעם לא התחפשו, וגם כשכן זה היה דברים פשוטים עם בגדים נוחים שחקן כדורסל למשל.

מצטרפת להמלצות להציע פעם-פעמיים ואם עדיין לא רוצה לשקף לו מה יכול להיות ההשלכות של זה (אולי תהיה שונה מכל הילדים) ולשחרר, זה באסה לך בתור אמא אבל זה שלו אז לשחרר באמת. מצטרפת גם להמלצה שכן יהיה לך תחפושת בשבילו שאם ירצה ברגע האחרון ובאמת לשלוח לגן שאם ירצה שם כשיראה את כל הילדים אבל ממליצה שזאת תהיה תחפושת פשוטה, עם חולצה ומכנסיים שנוח ללבוש אולי גם כובע אבל לא אוברול או עם כל מיני בדים במרקמים שונים, כמה שיותר דומה לבגדים של היומיום.

הוא נרתע מאד דברים שקשורים למגע? הוא נמנע מסוגי בדים מסויימים? כי אולי זה וויסות חושי..

האמת? שלא יתחפששלומית.

מה אכפת לך אם הוא מתחפש או לא? תסבירי לו למה את חושבת שכדאי לו וזהו. כן, כן. לא, לא.

מכירה את האכזבה הזאת,שיפור

באמת כיף לראות את הילדים מחופשים. שכל המשפחה מסתובבת ביחד מחופשת. גם לי היו שנים שקצת התבאסתי שילדים לא רצו להתחפש.

אבל האכזבה היא שלי, וההחלטה אם להתחפש היא של הילד. אז קצת עודדתי, ואם הילד לא רצה אז זרמתי איתו.

אולי צבעי פנים של קבוצת כדורגל או משהי בסגנון...צוצקהלה
או סוכן/ שוטר סמוי...צוצקהלהאחרונה
היום קרה משהו מוזראנונימית בהו"ל
עבר עריכה על ידי מנהל בתאריך כ"ו בשבט תשפ"ו 15:55

 

אני יודעת שזה לא צנוע. מקווה שזה בסדר ואם לא אז תמחקו. אני פשוט לא יודעת לאן להפנות את המחשבות שלי כרגע...


 

ביום שישי כל הילדים במסגרות ובעלי ואני בבית. בלילות אנחנו עייפים אז לא ממש יוצא לנו להיות ביחד...כך הגענו למצב שהחלטנו היום לנצל את ההזדמנות אז אחרי שהילדים יצאו מהבית התחלנו לאכול ארוחת בוקר שווה ביחד ואז להתחיל...

 

(חלק ערוך בגלל פירוט יתר: ) בזמן שהיינו יחד בעלי עשה משהו שלא היה נעים לי ומנע ממני פיזית מלעצור אותו, ואז הקאתי, ובעלי נעלב ממני.

 

ביקשתי סליחה ואמרתי שלא הייתי מוכנה לזה ושאני פשוט לא מתחברת לזה וזה לא אומר כלום על כמה שאני אוהבת אותו... אבל הוא פגוע...

לא יודעת מה לחשוב על כל הדבר הזה.

 

קראתי לפני העריכהאנונימית בהו"ל

אני חושבת שהעריכה לא טובה.

היא לא כתבה שהיא לא הצליחה לעצור אותו, היא כתבה שהוא השתמש בכוח פיזי עם הידיים שלו כדי שלא תוכל לצאת או לברוח. זה הבדל משמעותי.

ערכתי שוב. רק להבא עדיף לדווח, ולא מהאנונימייעל מהדרום
מקווה שברור לך שהוא זה שצריך להתנצלאיזמרגד1

ממש לא את.

הוא עשה משהו שלא רצית עד שהקאת, ואת עוד זאת שצריכה להתנצל ולהסביר??

גם בין בני זוג שאוהבים מאוד מאוד יש גבולות, והוא חצה גבול ומפיל את זה עלייך...

פעם ראשונה שקורה משהו כזה?רוני 1234

הוא עשה מעשה לא לגיטימי ואת ממש לא הצד הפוגע כאן.

יכול להיות שהוא כועס על עצמו ומוציא את זה עלייך? או שמרוב בושה הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו?


הוא עבר גבולooאחרונה

גבול שלא אמורים לעבור

זה הזמן

לכעוס

לבקש התנצלות והבהרה

ולשים גבול חדש

לא להיכנס לסיטואציה דומה

כי יש לו בעיה

ואף אחד לא צריך לסבול ממנה


וזה שהוא נעלב

זה כבר סימן אזהרה למניפולציה

סיבוך בהריוןנועה לה

שבוע 12, הייתי באולטנרסאונט והטכנאית ראתה משהו לא תקין לא היה לי תור לרופא באותו יום והיא אמרה לי שיש רופאה במרפאה שמגיעה עוד מעט מומחית וכו וכו ושאני אנסה להכנס להראות לה

ביקשתי מהמזכירה שתכניס אותי למערכת כי יש ממצא חריג המזכירה אמרה שהיא לא יכולה אבל שאנסה לפנות לרופאה שהיא נכנסת למרפאה

חיכיתי, בעלי כבר היה צריך לצאת לקחת את הילד, אמרתי לו שילך ויחזור איתו.

בדיוק בדקות שהוא לא היה הרופאה הגיעה פניתי אליה בנימוס עם הצילום של האולטסאונד והיא מילמלה שהרגע באה נכנסה וסגרה את הדלת..  חיכיתי בחוץ, כמה דקות אחרי היא יצאה אליי בעלי עדין לא היה הראתי לה את הצילום היא אמרה ככה במסדרון של המרפאה בעמידה: מום חמור כנראה שבאיזה שהוא שלב יפסיק הדופק או שלא ישרוד אחרי הלידה תלכו ליעוץ גנטי וסקירה הכל במזדרון בעמידה

יצאתי בוכה, היא לא הכניסה כלום לתיק הרפואי, היא אפילו לא הרופאה שלי ככה זרקה והלכה

כמובן שקבעתי תור למומחה בבית חולים, הפעלתי קשרים והתור עוד כמה ימים אבל אני מרגישה שלא מצליחה לנשום כשאני חושבת על זה

וגם ממש כעס על הרופאה של המרפאה, קצת רגישות.. אולי זה צפיה גדולה מידי???

מה עושים בזמן הזה שמחכים

ממש קשה לי!!

וואי, איזה קשוח!מכחול
שולחת לך חיבוק גדול גדול, ומתפללת איתך לבשורות טובות!
תודה ענקיתנועה לה
שיתקבלו התפילות ברצון!!
אוי, איזה חוויה נוראית! חיבוק❤️❤️❤️בארץ אהבתי

רופאים פוגשים כל כך הרבה מטופלים ומקרים, וזה לפעמים גורם לאבד את הרגישות ולשכוח שכל מקרה שהם פוגשים זה אנשים אמיתיים שזה משפיע על החיים שלהם באמת...

כמובן שלא כל הרופאים כאלו, אבל גם אני פגשתי מקרים של חוסר רגישות (לא ברמה הזו) וזה ממש קשה לפגוש את זה.


ברור לגמרי שהרופאה לא היתה בסדר. ככה לא נותנים מידע כזה. ובעיני נכון להתלונן (אם יש לך כוח להתעסק בזה).

ובכל מקרה חיבוק גדול לך... ממליצה לדבר עם מכון פוע"ה.

תודה על ההזדהות!!נועה לה

כמובן פנינו למכון פועה, ד"א הם אמרו שאי אפשר לקבוע כזאת קביעה על סמך הנתונים שהיא ראתה שזה עוד יותר קשה!!!

ממש קשה לי להמתין לתור של המומחה.. וגם לא יודעת למה לצפות???

וואו, חיבוק!מתואמת

לא מספיק עצם הקושי וחוסר הוודאות - גם חוסר הרגישות הזה! ממש עצוב שיש רופאים כאלה

(גם לאבא שלי רופא אמר במסדרון שהם חושדים שיש לתינוקת תסמונת דאון, ומיד רצה למהר משם לעניין אחר...)

מתפללת איתך לבשורות טובות, לכאן או לכאן! ושתצליחי לעמוד בזמן ההמתנה הנורא הזה...

❤️❤️❤️נועה להאחרונה
סיפורי ivfאנונימית בהו"ל

אתמול עברתי שאיבת ביציות פעם ראשונה בחיי (זה היה בלי הרדמה וכואב אבל קצר וב"ה שעבר).

שאבו 3

היום הודיעו שהייתה הפריה אחת


אני קצת מבואסת למרות שאני יודעת שגם זה לא מובן מאליו...

אנחנו עושים את זה בשביל שימור פוריות כי יש לי רזרבה שחלתית נמוכה... למרות שאני צעירה

ויש לנו ילד מדהים בן שנה וחצי ב"ה, ויש לי בעל

ואני באמת מודה לה' אבל קשה לי

ואין לי כוח

ללהשיג הפניות והתחייבויות ותורים וזריקות ולנסוע לפנות בוקר למעקב

וגם אני לא יודעת מה לעשות

אם לעשות עוד סבב של שימור כמו זה (יש 4 סבבים במימון הציבורי)

או לעשות טיפולים יותר בקטנה רק זריקות בשביל להיכנס להריון כמו שעשיתי לפני ההריון הראשון

כי מצד אחד חשוב לעשות את השימור מצד שני זה בכל מקרה עבד רק חלקית אבל מי יודע מה יהיה בהמשך אוף אין לי כוח לזה ואני גם לא יודעת עם מי להתייעץ

אני רוצה ניסים

אכן מתסכלאן אליוט

אני גם בוגרת IVF וראיתי אצלי, וגם סיפרו לי שהרבה פעמים הסבב הראשון פחות מוצלח. עכשיו הרופא אולי יוכל לדייק יותר טוב את המינונים, או אולי להחליף את ההורמונים.

עד כמה שזה קשה ומתיש, כדאי שתעשי

העיכוב של כמה חודשים עד שתוכלי לנסות להיכנס להריון הוא לא כזה גדול, וזו השקעה טובה לעתיד.

בהצלחה!!

תודה!!אנונימית בהו"ל
מעודד...
זה באמת מאד מאד קשה!!Sheela

ושימור פוריות אפילו יותר קשה כי לא מחכים לתוצאה מיידית אלא זה למשהו בעתיד.. יותר קשה להתמסר כשזה ככ מעורפל.


בדרך כלל סבב ראשון הוא ניסיוני, ולומדים ממנו להמשך.

אבל גם צריך לדעת שרזרבה נמוכה זה באמת ככה.. ולא תמיד יש הרבה מה לעשות.


מה שמשמח זה שאת צעירה ולכן גם עובר אחד זה הרבה ויכול להפוך לילד. אז כל עוד יש לך כוח- מחזקת אותך להמשיך

לקנות לעצמך הרבה פינוקים תוך כדי

לקחת חופשים ולנוח כי מגיע לך. את במסע אחד הקשים!! והוא ייגמר בסוף.

לי מאד עזר גם להסתכל על הילד שכבר יש ולהיזכר מה המטרה של כל זה.. 

קודם כל טיפולי פוריות זה קשה!קופצת רגע

ממש אבל.

וגם העובדה שזה כאילו 'רק' לשימור אולי גם מכבידה כי אין לך את המטרה מול העיניים של השגת היריון כרגע.


מצד שני, זה גם יכול להיות יתרון כי גם לבזבז אנרגיות על תהליך של החזרה והציפיה ולפעמים אכזבה... זה גם קשה. אז אולי יותר קל במובן מסוים 'להתמסר' כרגע לתהליך השאיבות ולדעת שמה שלא יהיה כרגע זה מוגבל לארבעה סבבים, וזהו. אני גם הרגשתי שכשהייתי ב'שוונג' כזה של טיפולים היה לי יותר קל, מאשר להפסיק ולחזור. זה כאילו יותר זרם...


מצטרפת למי שכתבה שיש בטיפולים ניסוי וטעייה ויש סיכוי בע"ה לסבבים קרובים מוצלחים יותר.


שורה תחתונה, זה באמת באמת קשה! תפרגני לעצמך, ואם את יכולה בעיני תמשיכי את הסבבים שמציעים לך כרגע, ואחרי זה תעבדי על ההריון.


שתהיה לך דרך מוצלחת וקלה כמה שאפשר עם הרבה ילדים בריאים ומתוקים 🙏

נשמע מאוד קשה! אבל לאדיאט ספרייט

הייתי מוותרת.

זו תעודת הביטוח שלך לעתיד.

בסוף זו השתדלות שברוך ה' שהיא כרגע ממומנת על ידי המדינה.

והקב"ה רואה גם את ההשתדלות שלך וגם את הצער שלך.

בשנים עברו לא היה לנשים כאלו פיתרון בסל וממש שווה לנצל את זה על פי דעתי. 

בשורות טובות!

חיבוק יקרה!!!פרח חדש

אבל דווקא בגלל שראית כמה קצת יצא זה מחזק את הצורך להזדרז עם השימור פוריות

ואחכ בעז"ה תוכלו להביא עוד כמה ילדים.

ואיזה נס שעליתם על זה כשעוד אפשרי לשמר

יש לי חברה שלצערה פספסה את הרכבת וזה קצת בגלל רשלנות של הרופאים.


חיבוק ענק והרבה כוחות

תודה!אנונימית בהו"ל
באמת נס לפחות שעלו על זה אבל עדיין קשה...
ממליצה מאדאפונה

לנסות שיטת אביבה

בין אם את מתכננת לנסות להקלט

אבל גם אם את רוצה להמשיך לסבב של שימור פוריות.

תקבעי מפגש אחד עם מדריכה שתלמד אותך תרגילי ביוץ לתרגל בשבועיים הראשונים של המחזור,

זה יכול לעשות שיפור ממש משמעותי.

(תרגול מסודר יכול גם להשפיע על הירידה ברזרבה השחלתית).

תודה!אנונימית בהו"ל

אני מתרגלת קצת לפי סרטונים שראיתי אבל בטח תרגול ממוקד יהיה יותר יעיל


יש לך המלצה למישהי מהדרום/ שפלה?

אם עדיף אפנה בפרטי מהניק הרגיל שלי

טירת יהודה זה שפלה?אפונה
אם כן ממליצה על אורה קושיצקי
טירת יהודה זה יותר קרוב למרכז (סמוך לאלעד)נפש חיה.אחרונה

ממליצה עליה בהחלט.


 

@אנונימית בהו"ל

באתר שיטת אביבה יש מדריכות לפי איזורים בארץ. 

 

אל תתייאשי.

 

הקב"ה מכין  לך הפתעות

ואין לו מעצור להושיע כלל!

תודה לכולן ואיזה כיף שיש מקום לפרוקאנונימית בהו"ל

התגובות שלכן מחזקות אותי❤️

 

בנתיים החלטתי להמשיך לעוד סבב, בהצלחה לי בלהשיג את ההתחייבויות וכמובן בעיקר בטיפול עצמו אמן

פורקת ולא יודעת מה רוצה אבל אולי יקל עליי לכתובאנונימית בהו"ל

לא מהניק שלי כדי להשאר אנונימית..


לפני קרוב לשנה נולד לי בן. ב"ה בריא ומתוק ממש!

יש כמה דברים מאירוע הברית שמבאסים אותי ממש

ומאז אני בדאון עולה ויורד

ולא מצליחה לשים את זה מאחוריי

וזה קשה לי ממש

יש לנו בחירה על מה להסתכלאמאשוני

ההצעה של עריכת תמונות, לעשות צילומי חוץ בגיל שנה וכד'

מטרתם לא למחוק את מה שהיה, אלא לאפשר לבחור להתמקד במשהו אחר.

כשאין משהו אחר לחשוב עליו, החיסרון יותר מורגש מאשר כשיש אלטרנטיבה שאז אפשר לפעמים באופן מודע להתמקד דווקא בה.

כלומר זה משרת את העבודה העצמית, לא מחליף אותה.

כדאי לנסות, מקסימום לא יעבוד.

אחד הילדים מאושפז וקשה לי ממשאנונימית בהו"ל

זה שלא יודעים ב100% מה יש לו

עשו דיקור מתני אבל לא הצליחו אז סתם דקרו אותו מלא לחינם

נביא אנטיביוטיקה בשביל כיסוי שאם זה חיידקי אז זה יתפתח או לחכות בלי ואם יהיה צורך אז לתת?

מחר שבת מי ישאר בבית עם הילדים ומי יהיה איתו בבית?

מנסה לשחרר

לזרום עם המצב

לקבל הכל מלמעלה

אין עוד מלבדו

אני עייפה ברמות

וקשה לי

בריאות שלמה. 🫂🫂מוריה
אישפוז זה קשוח מאדoo
עברנו פעמיים אשפוז עם ילדמתואמת

שלושה ימים בלבד כל פעם, אבל זה הרגיש כמו נצח...

באחת הפעמים זה היה גם בשבת (התאשפזנו בשבת), והכי קשה היה שלא התארגנו על זה מראש... אתם לפחות יודעים עכשיו מראש שהוא יהיה שם בשבת, אז תנסו לחשוב מי הכי מתאים שיהיה איתו, ותדאגו לכל הדרכים להקל על השהות בשבת... (בגדים להחלפה, חומר קריאה, אוכל ונשנושים...)

מתפללת בשבילכם שבקרוב מאוד יגלו מה יש לו והוא ישוחרר בבריאות שלמה!

ובינתיים תנסו להקל על עצמכם כמה שאפשר - להתחלף ביניכם במשמרות על הילד, אולי גם לגייס בני משפחה נוספים, ולפנק את עצמכם (ואת הילד וגם את אחיו) במה שאפשר...❤️

גם אנחנו היינו מאושפזים עם אחד הילדיםניק חדש2

כמה ימים בגלל הקאות וחשדו בזעזוע מוח כי הוא קיבל מכה בראש.

זה היה סיוט סיוט סיוט.

הקושי שלך הכי מובן.

תנסי להקל על עצמך איפה שניתן.

בית חולים זה מתיש ממש1112

רפואה שלמה!!!

(ותקשיבי לתחושות בטן שלך)

זה קשההההה חיבוק גדול ורפואה שלמה ומהירהאורוש3
קשה מאוד לראות ילד שלךבאתי מפעם

במצב חסר אונים שכזה,

רוצה לעזור ואין כ''כ איך...

ממש קשוח. חיבוק גדול!

רפואה שלמה ❤️

מה שעוזר לי במצבים כאלה לעשות לעצמי בראש זום אאוט של זמן ולדמיין אותך

במעמד של עוד 10 שנים מספרת על הסיטואציה הזאת, היא תהפוך לסיפור שהיה מזמן. 

חיבוק❤️ אשפוז זה קשוח, במיוחד בשבתבארץ אהבתי

גם לנו יש גם ניסיון עם כמה שבתות כאלו.

אצלנו אני נשארתי בביה"ח (המאושפז הוא תינוק יונק, לא באמת היתה אופציה אחרת), ובעלי נסע עם הילדים להורים שלו.

ממליצה לדאוג מראש למיץ ענבים וכוסות לקידוש (בשע"צ הגיע מישהו שעשה קידוש, אבל לא תמיד היה לי נוח לצאת ידי חובה איתו. עזר לי שלא הייתי תלויה בזה), וגם כמה לחמניות/פיתות שיהיה לחם משנה מסודר לכל הסעודות. וכדאי שיהיה גם סידור עם תפילות שבת, אפשר ספר תהילים, ספרי קריאה.


וחיבוק על הדיקור מותני שלא הלך. איזה מתסכל זה... וגם על האנטיביוטיקה שרוצים לתת ולא ברור אם באמת צריך. גם אצלנו היתה פעם כזאת (אני כן נתתי, אבל מזדהה עם השאלה).❤️


ממליצה לשתף את הסביבה הקרובה. אנשים רוצים ושמחים לעזור, וזה נותן הרגשה טובה להרגיש את העזרה והשותפות של אחרים (ככה לפחות היה אצלי).

נשמע ממש מתיש. רפואה שלמה במהרה🫂יעל מהדרום
חיבוק קשה ממשמתיכון ועד מעון

אולי מי שנשאר שיסע לשבת עם הילדים למקום שיהיה בו נעים יותר?

ולהבא בעז"ה שלא תצטרכו אבל אני לא הסכמתי לניקור מותני בלי הרדמה.

התעקשו איתי, אבל אני התעקשתי יותר

ואני לא יודעת איפה אתם אבל בהרבה בתי חולים מחלקים אוכל למלווים לשבת, וממליצה לדאוג שיהיו גם פינוקים אם אפשר להנעים את השבת.

באחד האישפוזים שלנו, שהגעתי בשישי בצהריים דאגתי להביא בגדי שבת, להחליף וזה השפיע מאוד על ההרגשה.

שיהיה בבריאות במהירות 

אשפוז זה קשה מאודמולהבולה

עברתי הרבה כאלה עם הילדים ומבינה אותך מאוד, במיוחד האי ודאות

ממליצה לברר בבית החולים האם יש סעודות שבת ואם לא אז להתארגן

מראש גם עם פינוקים לשבת ומשהו לקריאה כי זה הכי קשה -שבת בבית חולים

אבל נס שזה שבתות קצרות עכשיו

ותזכירי שברוך ה' הוא מטופל ובהשגחה וזה הכי הכי חשוב כרגע

רפואה שלמה🫂

רפואה שלמה!!!! כל כך קשה!!!שיפוראחרונה

אולי יעניין אותך