על הבנתם של ילדים ותפיסתם את מושג המוות, כפי שרואים זאת בפסיכולוגיה ההתפתחותית.

הילדים שלי היו בני 4 ושנתיים וחצי כאשר הייתי צריכה לספר להם על הלידה השקטה.

הם ידעו על ההריון (ראו כבר) וחיכו לתינוק. (בן ה-4 חיכה. בן השנתיים לא ממש הבין אבל שמע את המילה "תינוק" סביבו)

כאשר חזרתי הביתה אמרתי להם בערך כך:

"חמודים, נכון אנחנו אוהבים לפעמים לשתול זרעים בגינה? אנחנו חופרים בור באדמה ומניחים בתוכו את הזרע, מכסים ומחכים שיצמח... ומשקים אותו... לפעמים קורה שהשתיל צומח וגדל ונהיה פרח או עץ. אבל לפעמים הצמח לא גדל.
זה מה שקרה לנו עם התינוק. ה' שתל לנו תינוק בבטן של אמא, והוא היה כמו שתיל קטן. אבל הוא לא צמח. וזה עצוב שהוא לא צמח. אנחנו מקווים ומתפללין שה' ישתול לנו תינוק קטן וחמוד- כמו שתיל קטן וחמוד- ושהוא יצמח".

זה היה יותר קצר אל עקרונית הרעיון היה זהה- כמו ששתיל לא צומח לפעמים כך גם התינוק שלנו לא צמח.

אישית, בחרתי לא לשתף את הילדים בכל מסכת הייסורים שעברתי. החלטתי שאתן להם להבין שהתינוק מת בבטן ושהוא "לא צמח", זה הספיק לרמת ההבנה שהם נדרשו אליה בגיל זה.

כמה שנים אחר כך עוד השתמשנו מדי פעם בטרמינולוגיה הזאת של "התינוק שלנו לא צמח, ואנחנו מתפללים שה' ישלח לנו תינוק חדש שיצמח".

כאשר הילדים גדלו ותפיסת המוות שלהם השתנתה- יכולנו לדבר איתם על מותו של התינוק בבטן.

אמרנו שזה קורה לפעמים שתינוק מת בבטן. הם כבר ידעו, זה הרי קרה... ואמרנו שזה לא אשמת אף אחד, זה פשוט מה שקרה.

כמה עקרונות חשובים בדיבור עם היילדים:

1- היי קשובה לשאלות של הילדים ונסי לענות על מה שהם שואלים. בלי להוסיף דברים משלך. תתפלאי לראות עד כמה לפעמים הפחדים שלנו הם גדולים בהרבה ממה שמעסיק את הילדים. עני על מה שהילד שואל. 

2- היי אותנטית. אם את עצובה- היי עצובה. אמרי שאת עצובה. היי את והיי מחוברת לרגשותייך. כך הילד גם ירגיש שהוא יכול לתת ביטוי לרגשותיו, ואולי אפילו תוכלו להיות עצובים יחד. ולחבק אחד את השני.
מצד שני- אל תפילי על הילד את יגונך, היי חזקה, ותני לו להתפרק אם ירצה בכך- תוך חיבוק שלו. אפשר להיות עצובים יחד אך מול הילד לא להתפרק באופן שהוא ירגיש שאינך יכולה לשאת את הצער שלו או הכאב שלו.

3- תני ביטוי לרגשות של הילד אם הם נמצאים שם. שאלי אותו איך הוא מרגיש. נסי להביע הבנה. לחבק, לתת מקום לרגשות העולים.

4- מצאי מקום לכאבייך שלך. 

5- ילדים נוטים לחוש אשמה על אירועים קשים שקורים להם או לסביבתם (למשל: "זה בגלל שקפצתי לך על הבטן פעם...?" או "זה בגלל שהרגזתי אותך אתמול...?" או משהו פנימי- "זה בגלל שחשבתי לפעמים שאני לא רוצה את התינוק...?"). חשוב להבהיר שאין זה אשמתם וגם לא אשמת אדם אחר לכך שזה מה שקרה.

ולבסוף, אני מצרפת פה חלק ממאמר על תפיסת המוות אצל ילדים בגילאים השונים, אולי כהדרכה כללית על היכולת שלהם לגשת אל המוות, כל ילד ורמתו וכל גיל ורמתו:

בשנות ה-40 וה-50 נעשה בארה"ב ניסיון להגדיר את השלבים בהם מתמודדים ילדים בגילאים שונים עם המוות. חלוקה זו נעשתה על סמך צפייה בילדים, ולא על סמך תיאוריות התפתחותיות, ונחשבת לדינאמית ומדויקת יחסית, אם כי דוגמאות קליניות מראות שילדים מתחילים להתעניין במוות עוד לפני גיל 3.

גיל 3-4: הבנה מועטה של המוות, או העדר הבנה.
גיל 4: שימוש מעורפל במושג מוות. הילד יכול לבטא את הרעיון של צער הכרוך בכך אך המוות אינו מעורר עדיין תגובה רגשית של ממש.
גיל 5: מושג עובדתי ומדויק יותר של המוות, כשהעמדה כלפיו היא עניינית ולא רגשית, תוך התמקדות בצדדים הפיזיים, ותפיסת המצב כהפיך.
גיל 6: מתחילה להופיע תגובה רגשית למוות, ודאגה ביחס למוות של קרובים (במיוחד האם). המוות מטריד את הילד וגם מסקרן אותו, אך הוא עדיין אינו מאמין שהוא עצמו ימות.
גיל 7: תפיסת המוות הולכת ונהיית מציאותית, עם דגש על התעניינות במוות של בני אדם.
גיל 8: התחלה של התעניינות במה קורה לאחר המוות, וקבלת ההכרחיות של המוות, כולל של עצמו.
גיל 9: הבנה עמוקה יותר לתהליכים הביולוגיים של המוות וסופיות החיים, פחות דאגה לגבי המוות, ותגובה רגשית מתונה יותר.
גיל 10: גישה מציאותית וקונקרטית כלפי המוות, ללא התעניינות בהיבטים הפילוסופיים שלו.
גיל 11: מתחילים לשאול יותר שאלות תיאורטיות פילוסופיות לגבי המוות ומה שקורה לאחריו.
גיל 12: התעסקות בגישות נורמטיביות לגבי מה שקורה לאחר המוות, בד"כ מתוך ספקנות.
גיל ההתבגרות: התייחסות מורכבת ומעמיקה למוות, התעניינות פילוסופית לגבי החיים שלאחר המוות, תגובה רגשית חזקה ופחד חזק מפני המוות. קבלה מוחלטת של הכרחיות המוות.

(קישור למאמר הרחב יותר: בטיפולנט | התפתחות תפיסת המוות אצל ילדים)

אעדכן בעז"ה 

ואור מהר מהר

לי לא נתנו רק גרידה אפילו בשבוע 17 ו18 (לצערי איבדתי שתי עובריות בשלב הזה )

הייתי חייבת לעבור גם תהליך כמו לידה עם ציטוטק וגם גרידה, הבנתי שככה זה ברוב המקומות בשבוע הזה

לא יודעת אם יתנו לך בפועל, בטח בשלב יותר מתקדם, קחי בחשבון שכנראה תצטרכי גם וגם (לחכות ל22 אולי יעזור לך לפחות לוותר על גרידה)

יש הפרש של שבוע ויומיים בין 20+4 ל22, הגיוני לחכות את זה, השאלה אם לא יהיה לך סיוט במיוחד שמתחילים לראות ❤️

אבל מסכימה איתך שעדיף חופשת לידה, לי לא היה כאמור והיה לי סיוט לחזור כל כך מהר במיוחד שהגוף והנפש היו מפורקים

אצלי כבר ממש רואים וכולם אומרים לי מזל טוב וכו' ממש כיף לי

נראה לי שאנחנו בורחים לשבוע

לא הבנתי שזה גם לידה וגם גרידה. מה זה הסיוט הזה. חשבתי או זה או זה.

מוזר שהרופאה בקופה אמרה לי משהו אחד והעוסית בית חולים משהו אחר. לא מבינה למי להקשיב.

ממש הדגישו לי כשביקשתי בשבוע 18 רק גרידה שבשבוע הזה יש מקומות בודדים שעושים וזה עלול להזיק, נשמע לי מוזר שבשבוע מתקדם יותר מדברים רק על גרידה

באמת ממש זוועה לעבור גם לידה וגם גרידה, אם בשבוע 22 זה רק לידה זה שיקול משמעותי

(ואל תקשיבי לאחיות אם הן אומרות לך ללחוץ!! אם אין עובר שצריך להציל לפחות תעשי את זה כמו שצריך רק בזמן ציר ולא ללחוץ סתם! הלחיצו אותי והלך לי הגוף סתם)

באמת תשקלי בשבוע הזה לצאת למשהו שיעשה לך טוב ולא תפגשי באנשים (תחשבי מה לא הרשיתי לעצמי בהריון ותרשי לעצמך עכשיו ), אבל משהו שיעשה הסחת דעת כי להיות לבד עם המחשבות האלו זה נורא ❤️

נשמע ממש קשוח.

תודה על התגובות והעזרה

זה היה לפני 10 שנים כמעט ואז נאמר לי שרוב הבתי חולים מבצעים גרידה רק עד שבוע 18.. אני עברתי בשבוע 19.. וזה היה גבולי..

אז הכי נכון לבדוק מול הבית חולים ולא לפי מה שהרופאה בקהילה אמרה.. ויש גם עניין של לקבוע תור..

בשורות טובות ושה' ימלא את חסונכם.

(אם יתאים לך אולי לדבר עם מכון פועה, תנסי לדבר ישירות עם הרב בורשטיין , אותי זה חיזק שיש דעת תורה שהדריכה אותנו.. וגם הרב האישי שלנו כמשפחה היה מעורב וחיזק)

אני חושבת שיש יתרונות ללידה על פני גקידה ולכתחילה הייתי הולכת על לידה.

גם אם תצטרכי לעבור גרידה אחר כך (אני לא הייתי צריכה ב"ה אבל זה היה בשבוע מתקדם יותר).

מה שכן הייתי בודקת - אמרו לי שרק בשע"צ יש אפשרות לוותר על ההמתה אם הלידה מתרחשת בין שבוע 22+1 ל24+0. אצלנו זה לא היה רלוונטי כי הוועדה נקבעה ל24+0, אבל בהחלט הייתי שוקלת כי ההמתה היתה השלב הגרוע ביותר בכל התהליך.

מבינה שזריקה ללב של העובר חוסכת ממנו את הסבל.

האמת שההמתה נועדה למנוע מצב שהעובר יוולד חי ואז יהיו מוכרחים לטפל בו ולהמשיך להאריך את חייו (ואת הסבל..) ככל הניתן.

אבל בין השבועות האלה הסיכוי שהוא ישרוד את הלידה ויצא חי כל כך נמוכים, שבשערי צדק לוקחים את הסיכון ומאפשרים להורים לבחור לא להמית.

אני לא יודעת אם זה רעיון טוב או לא, אבל זו חווייה מפוקפקת ביותר והאפשרות לוותר עליה מאד מפתה בעיני.

ממש ממליצה לך להתייעץ עם רב.

כי יכול להיות מאתגר להיטהר אחרי זה ויש הרבה הקלות שאפשר לקבל בתהליך הזה.

אם נרגע ליום כן הייתי ממליצה לך לעשות הפסק ואם עשית תתיעצי מה לעשות בהמשך עם רב או עם מכון פועה יש קו בערב שנשים עונות בו.

וגם היה לי בונוס מדללי דם שמאט את התהליך

שה' ימלא חסרונך בקרוב, בהריון בריא בידיים מלאות

אחרי גרידה בשבוע מוקדם יותר לקחתי 3 ימים וזה ממש לא היה מספיק.. חזרתי ליום אחד, התפרקתי, ואז יצאנו לחופש של אחד החגים אז זה עזר לי שלא הייתי צריכה להגיע לעבודה.

(בעיקר נפשית.. קצת פיזית)

לפעמים זה עושה טוב לנפש לצאת, אבל צריך לדעת מה המינון וכמה...

עברת גרידה בשבוע כ"כ מאוחר?

הכי קשה שמבחינה חוקית אין שום הכרה ושום זכויות.

בעיני תקחי כמה שיותר, אפילו חודש, אל תחזרי לפני שתרגישי מספיק טוב פיזית וגם שתרגישי שאת מסוגלת נפשית להתמודד.

איך ממשיכים זו שאלה גדולה ממש, לפעמים כדאי לפנות לטיפול לצורך עיבוד, לפעמים שיחה עם חברה, דמות רבנית, לפעמים פשוט הזמן מרפא.

בשורות טובות, ואם צריך עוד משהו, אני פה...

רציתי לעודד כאן את הנשים שמציעים להן ציטוטק ולהגיד שזאת היתה חוויה לא כזאת נוראית תוך שעות ספורות כל התוכן ברחם פשוט יצא. אז זה גם יכול לעשות את העבודה במינימום התערבות..

אני לא מכירה שאיבה

עברתי בגרידה

אם רלוונטי אפרט

וחיבוק גדול♥️♥️

אני בחרדות

מה מפחיד אותך?

הרבה חרדות לקראת

אמרו שאיבה וואקום

חיבוק ענק♥️♥️

אולי תכתבי בפורום הריון ולידה? הוא יותר פעיל ואולי יהיה שם יותר מענה..

קצת כואב ולא נעים, אבל נסבל ועובר מהר.

בהצלחה! ושה' ימלא את חסרונך❤️

עשיתי היום בבית חולים נהריה עם הרדמה מלאה

שאיבה .. דימום קל וכאב קל

מרגישה רק עייפה

נתנו לי גם אנטיביוטיקה כי נמצא לי בדם זיהום

תודה אמן לכולנו

איך את עכשיו?

🫂

היום עשיתי בבית חולים נהריה סיבובת שעה 16:00

שאיבה בהרדמה מלאה

קצת דימום קל וכאב קל

כרגע מרגישה טוב רק עייפות