הסרטון הזה קצר וקולע.

המצבה הייתה מלאה באבק. וכולם שתקו. הבאנו מים וניקנו את המצבה, הורדנו את האבנים משנה שעברה. ואז תוך כדי שכולם שרו את אותם שירים ששרנו אז, על הקבר הטרי בחושך, אני ועוד שתי חברות התיישבנו ליד המצבה וכתבנו עליה באבנים. וכנה אחותך המתוקה התיישבה לידי ושאלה מה אנחנו כותבות. אמרתי לה שאנחנו כותבות "אוהבות אותך" והיא שאלה בתמימות למה? ועניתי לה כי אנחנו אוהבות את הלל. ואז היא שאלה מה החברה השנייה כותבת. אמרתי לה "נזכור". והיא שוב שאלה אותי למה? אמרתי לה כי אנחנו זוכרות את הלל. ואז היא ביקשה לעזור. היא אספה אבנים קטנות ועזרה לה לצייר עם האבנים לב על המצבה. בשתיקה. היא ליטפה את המצבה ובעדינות של ילדה בת כמעט שש היא סידרה את האבנים של הלב. ואז היא אמרה, גם אני אוהבת את הלל, כי היא אחותי. והגענו ראשונות לבית עלמין. הגענו ראשונות לקבר ומהר הנחנו מתחת לאבנים על המצבה סוכריה בטעם לימון דבש ופתק שכתוב בו "המוות הוא כמו הלימון החמוץ אבל החיוך שלך והחיים שהיו לך מתוקים כמו הדבש" והכל היה שקט. כולם בדממה ורק שמעו את הבכי. וכולם הביטו כואבים על מצבה ודגל קטן, ועל לב מלא בגעגועים.

יש דברים שאני לא אדע לעולם.

צרחת כשהמחבל דקר אותך?

נאבקת?

התעוררת בכלל?

היה לך כואב, הלל? היה לך כואב???

...

אני מתגעגעת. היית חברה מקסימה. ילדה שמחה שאוהבת לחיות. היה לי כל כך כיף איתך. לדבר לשחק ללמוד. כמו שתי חברות רגילות. לא משהו מיוחד. פשוט חברות.

"צעדי המחול שידעו לחולל בכל עת, נעלמו כך פתאום, אז, בקיץ ההוא, הזכור, הברור, הלוהט."

הגענו לאולפנא היום. 

הדלקנו נרות לזכרך.

ישבנו במעגל. עם גיטרות וניגנו. 

בשלב כלשהו שרנו את "מהמרחקים שאת בורחת"

והמילים "אל תעלמי במצולות" היו כל כך נוקבות. עוצמתיות. כמו צרחה מטלטלת.

ואז התחלתי לבכות, פלאשבקים של תמונות מאותו היום, לפני שנתיים רצו לי בראש. ובכיתי בכי אמיתי ולא נפסק. לא נשלט.

לפעמים זה כואב מידי.

ולראות פתאום את כנה ושירה, אחיות שלך, בלעדייך.

זה שובר.

את היית חלק מהן.

האחות הגדולה שהן העריצו והתרפקו עלייה.

כשמתבוננים בהן, רואים שמשהו חסר להן.

רואים שהן אחרות.

שמשהו נקרע מעליהן באכזריות.

והמתוקות הקטנות האלו מתגעגעות אלייך.

כל כך. 

כל כך.

ואוהבות אותך עד אין סוף...

 לב רחב וחם שקפא כקרח

 עיניים חומות-ירוקות שהפסיקו לזרוח

 צעדי המחול שנגוזו 

 החיוך שנקבר

 הצחוק שגווע

 הבגרות והאצילות שנשחטו.

אני אוהבת אותך.

את חסרה בכל רגע.

בכל נשימה.

בכל פסיעה.

בכל יום.

בכל שיעור והפסקה

בכל צחוק.

אנחנו לפעמים יושבות כמה חברות ומריצות זכרונות ממך. ותמיד איכשהו אנחנו צוחקות... כי הזכרונות ממך הם זכרונות שמחים ומצחיקים של רגעים של אושר ואור ושל חברות טובה.

שם בעפר ותכלת

חלקת שלום ישנה.

נומי פרח נומי.

נומי ילדה קטנה.

זה מה שעשינו במסדרון של השכבה היום.