שלום לכולם,
נשואים כבר למעלה משנתיים.
המון רגעים יפים, אבל גם מריבות וחוסר הסכמה.
בגדול - אני מרגישה שאני לא מקבלת את בעלי. והדבר גורם לנו להמון מתח וכאב. אני יודעת מרגישה שהוא אוהב אותי כמו שאני ומקבל אותי עם כל השגעונות שלי. ואני לא מפחדת להראות צדדים פחות יפים שבי.
אבל, יש תכונה אחת שלו שפשוט אני מרגישה שהופכת בעיני את כל הקערה. כאילו זה לא האדם שתכננתי להתחתן איתו.
אני לא יודעת איך להגדיר אותה. מן תכונה כזו שהוא מאד בטוח בעצמו. ומתוך זה הוא לעיתים חושב שהוא יודע וצודק.
(הוא יודע גם לבקש סליחה כמובן, ואני יודעת שהוא שם לב כשהוא מתנהג אולי בצורה לא מדוייקת. הוא אדם עם מודעות עצמית מאד גבוהה, כך שהוא כל הזמן עובד על עצמו ומשתדל להיות אדם טוב יותר). אני כל הזמן פותחת אוזניים לשמע איך הוא מדבר עם אנשים, וכל הזמן בודקת שהוא נחמד אל כל מי שאנחנו פוגשים (סתם אנשים /משפחה / ואפילו בעל מקצוע שבא לתקן דברים בדירה). וכשאני שומעת שהוא בחוסר הסכמה עם מישהו, זה מטריף אותי. תמיד אני חושבת שהוא לא בסדר ושהוא צריך להיות קצת יותר עניו. אני כל הזמן בחרדה שאולי הוא יצא לא טוב בעיני האחרים. והוא מרגיש את זה. שכאילו אני בכוננות איתו. שאני חושבת שהוא יכול לעולל כל מיני דברים.
אבל התכונה הזו משגעת אותי. יש לי כאילו בראש הבנה שאנשים כאלה הם אנשים פחות אהובים. ולכן בגלל שאני נשואה לו גם אני פחות אהובה. וזה כואב לי. כאילו החלום שלי היה מישהו כזה אהוב, שתמיד רצוי, ושתמיד יראו אותו ויגידו איזה אדם טוב הוא. וזה לא שהוא אדם לא אהוב, אבל האמת הזו, החדות הזו, מטריפות אותי. מרגישה שזה מונע ממני לאהוב בלב שלם, ואני פשוט לא מצליחה לראות מעבר לזה.
סליחה שאני מגדירה זאת כך אבל אני לא מושלמת אבל משגע אותי שלא באמת אכפת לו מה אנשים חושבים עליו. הוא רץ קדימה.
אשמח לתגובתכם, מה לעשות, ואיך לשפר את המקום הזה שלי.
תגובה נפלאה