''אף אחד מהחברים שלי לא יאמין''

''את צוחקת,'' הוא אמר. ''תסתכלי סביבך. תחשבי רגע. אמצע הלילה, אין נפש חיה בשום מקום בעיר הזאת, בזמן הזה. אפילו לא כלב בתעלה. ריק. מלבד הפיל הזה - ואת הולכת לספר על זה לחברים המטופשים שלך? למה? את חושבת שהם יבינו את זה?? את חושבת שיהיה אכפת להם?''

הוא השאיר אותי מאחור וצעד אחרי הפיל.

לבסוף הוא אמר ''את מוכרחה להבין, זה אחד מאותם רגעים.''

''איזה רגעים?''

''אחד מאותם רגעים שאת שומרת לעצמך,'' הוא אמר.

''למה אתה מתכוון?'' אמרתי. ''למה?''

''אנחנו נמצאים במלחמה,'' הוא אמר. '' הסיפור של המלחמה הזאת - תאריכים, שמות, מי פתח בה, למה - הוא שייך לכולם. אבל משהו כזה - זה שלך. זה שייך רק לך. ולי. ולנו.'' 

הוא הצמיד ידיים מאחורי גבו ופסע לאיטו, ''את צריכה לחשוב טוב טוב איפה את מספרת את הסיפור, ולמי. מי ראו לשמוע אותו? סבתא שלך? זורה? בטח לא הליצן ההוא שאת מסתובבת איתו ברציפים.'' 

זה כאב. ''הוא כבר לא פה,'' אמרתי בשקט.

''הייתי רוצה להיות מסוגל לומר שאני מצטער,'' הוא אמר.

''אני באמת מצטערת''. 

עם אנשים יקרים, מי כאן?

עברו כל כך הרבה שנים.

עכשיו כואב לי. ואני גם רוצה לחזור לכאב הישן, מוכר יותר.

אני בוכה גם. 

לא הבנתי בכלל.