ומנוסית בכמה נסיונות...

אבל צריך לזכור טוב טוב שחייב תפילות כל הזמן. לפעמים מרוב לימוד שוכחים להתפלל ואז מתחילה הירידה...

לבינתיים אולי זה יעזור (לצערי אין לי את השיעור הקודם) :

בס"ד
‏
כ"ו חשון תשע"ג

בפעם הקודמת דברנו על הנושא של עקביות ועל היכולת לעמוד בהחלטות. אדם רוצה לעמוד בהחלטות והוא רואה שזה לא עובד. אדם צריך שיהיה לו נוהל קרב כשהוא עומד לקראת התמודדות. הוא צריך לדעת בדיוק מראש מה עליו לעשות באותה סיטואציה. לפני שיוצאים לדרך צריך שתהיה הכנה. ואז מקסימום זה היה מיותר. על כך דברנו בפעם שעברה.
אני רוצה להתמקד בעניין של נהלי קבלת ההחלטות. שאם החלטתי דבר מסויים אני באמת אוכל לעמוד בו. דברנו על זה שאם אדם קיבל החלטה, יש לו לפעמים החלטה משנית, נסתרת, משהו שמושך אותו לדבר אחר וגורם לו לא לעמוד בהחלטה. ברגע שאדם לא החיל בהחלטה את אותו רצון נסתר שסותר את החלטתו, הוא עלול לא לעמוד בהחלטה שוב ושוב. הכל מכיון שהוא לא סגר דבר שקיים בו גם כן, ותובע את שלו.
ולכן, צריך מראש כשמקבלים החלטה חייבים לקחת בחשבון שיקולים אחרים שיכולים להיות. אני רוצה לא להתבטל בסדר, ובסוף הרבה פעמים מתבטל בדברים כאלה או אחרים. אני מראש נותן מענה לכל סיטואציה שעלולה להתרחש, ולהגדיר בצורה יותר מוגדרת את הסיסמה, את המשוואה של ההחלטה שלי. להחיל את הדברים באופן יותר מציאותי. [במאמר מוסגר, אחת הסיבות שהצדיקים הם באמת עובדי ה' ועולים באמת מעלה מעלה, זה בגלל זה. זה מכריח את הבן אדם לפתח יחס מאוד מחיל של המציאות. בן אדם לא יכול להסתכל באופן חיצוני ורדוד על המציאות. הוא מחיל יותר ויותר את המורכבויות של החיים, ומקבל יותר ויותר התנסות במורכבות של החיים. ככה אדם מפתח כשרון להתייחס למציאות בצורה מאוזנת, ולקחת בחשבון יותר ויותר גורמים].
לדוג' – לעניין התעסקות בסדר, אני יכול להחליט שאני רק לומד בסדר, ורק בזמן מאוד מסויים שבו יש סוג של הפסקה, תחנת ביניים, שבה אני נותן מענה לדברים חשובים שאני כן צריך לתת להם זמן.
לפעמים יש מצב שבו הנוסחאות, או המורכבות, היא לא מעשית. יש משהו שהוא תרתי דסתרי בהגדרה. כשהדבר השני, הסותר, הוא לא נכון מצד ההלכה, או הקדושה. לדוג'  - גלישה, לגלוש במחוזות הסט"א. אז כידוע דברנו על זה שצריך לעשות ברית מילה למכשירים. ויש גם הגדרות שדברנו עליהם מה מותר ומה אסור, לצורך פרנסה וכו'. אחר כל זה, אדם לדוג' מתחיל לגלוש ופתאום הוא רואה שהוא 'גולש'... הוא לא עומד בהחלטות. בגלל העוצמה של הדברים, המשיכה הגדולה שלהם, הוא נגרר לדברים אחרים שהם פסולים. על העניין הזה, קודם כל צריך הכרה ברורה שצריך לגדור את עצמנו. אני צריך לדעת שאם אני רוצה לעמוד בכללים, אני צריך לעשות לעצמי סייג. לגדור את עצמי, לא לעשות דברים שאם אני יעשה אותם אני עלול להגיע למקומות שלא רציתי להיות בהם. זה דברים שכבר דברנו עליהם והם פשוטים וברורים.
הבעיה היא, שלפעמים בשביל לגדור את עצמי אני צריך לשלם מחיר. מחיר אמיתי. הקושי הוא שאני בעצם מפסיד משהו שהוא אמיתי מבחינתי. פה הבעיה הגדולה. הרבה פעמים אני צריך לוותר על משהו שהוא כן נראה לי אמיתי. דוג' – מישהו מוצא את עצמו שהוא נופל בענייני אינטרנט וכד', והוא גודר את עצמו שהוא לא יכול בכלל לגלוש. יוצא שהוא לא יכול גם לראות חדשות. ולכאורה, יש משהו חשוב בלדעת חדשות. (צריך לדעת את סבלותיהם וצרותיהם של עם ישראל). יוצא שיש פה משהו אמיתי. אבל אם האדם יודע שהוא לא יכול לעמוד בזה, ואם הוא רק מתקרב למכשיר הזה הוא נופל, אז הוא משלם את המחיר הזה. יוצא שהאדם לפעמים מוותר על דברים אמיתיים וחשובים. אדם יושב בסדר ורוצה כוס קפה. אבל אז הוא יודע שזה מבטל אותו, כי אם הוא ילך הוא לא יודע מתי הוא יחזור, ולכן הוא חייב לוותר על הדברים. אבל מצד שני, הקפה חשוב לו. זה מעיר אותו וכו'. "נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי צדיק מעופף". מעופף לא יכול להיות צדיק. צריך להיות ריאלי. אז נגיד במקרה כזה, אין מנוס. אני צריך למנוע את עצמי, כי אני יודע שאם אני ישתה קפה אני יתבטל יתר על המידה, ולכן אני צריך לוותר על זה. על אף שהדבר חשוב לי. פה, במקום הזה, צריך מסירות נפש. פה אין לי ברירה. בגלל שאני יודע שזאת האמת, אני מוותר גם על דברים אמיתיים. וזו נקודה מאוד קשה. ובגלל שזה כל כך קשה, אדם הרבה פעמים לא מצליח לעמוד בזה, ובסוף מוצא את עצמו במדרון כבר בתוך הנפילה. ראשונים מסרו נפשם על קדושת השם. איפה יש לנו לקדש את ה'? איפה יש מסירות נפש? איפה יש מדורה לקפוץ אליה? זאת מסירות נפש. לקחת משהו שהוא אמיתי מבחינתי, ואעפי"כ בגלל שאני לא מוצא נוסחאות כי שום דבר פה לא עובד, אז אין ברירה. אני נאלץ לוותר על משהו חשוב. לחתוך בבשר החי. ברור כשמש בצהרים שאסור לאדם לשמוע חדשות, וליפול בעבירות חמורות. עדיף שלא תתפלל על עם ישראל, אבל אל תפול בעבירות.
[אני מציף את כל הבעיות, כדי שלא נהיה 'תמימים' אם זה לא עם ה' אלוקינו. ואז בעז"ה נמצא איך להתחזק ולהיות עקביים על ההחלטות שלנו. אסור לנו להתייאש מהדבר הזה. אדם צריך להאמין שהוא יכול לעמוד בהחלטות שלו. זה ממש תחילת העבודה. אם אדם חושב שהוא לא יכול לעמוד בהחלטות שלו, אין לו בכלל מה להתחיל לעבוד].
פה, יש בעיה יותר חמורה. שאדם לא רוצה לפעול מתוך החלטות. יש משהו בליבו של אדם שמורד בהחלטות. מאנשים רגילים, זה פשוט שאדם לא רוצה שיחליטו לו. זה מאבד את חירותו, את העצמאות שלו. החופש שלנו, זה דבר מאוד חשוב לכל אחד מאיתנו. החירות של הקב"ה היא בלתי מוגבלת, והוא טבע בנו את אותו דבר. זה רצון חשוב מאין כמוהו, להיות בן חורין. כבר מגיל מאוד קטן, ילד מגיע למצב שהוא לא רוצה ולא רוצה. כמו שמתפתחים שיניים, והיכולת ללכת, ככה מתפתח האיבר החשוב בנפש שאדם לא רוצה ולא רוצה. כי לאדם יש בחירה, והוא רוצה את החירות הזאת. אמרתי פעם, כשהוא מגיע לגיל הזה, אל תגיד לו: תשתה שוקו, או: תשתה חלב, כי הוא לא רוצה. תשאל אותו: מה אתה רוצה, שוקו או חלב? תתן לו את הבחירה. ובעצם, כשאנחנו גדלים אנחנו אותו דבר. יש לנו את המקום של ה'לא רוצה'. ודאי מול אנשים. אבל גם כשזה מול עצמנו, יש את הדבר הזה. אדם לא רוצה להיות מתוכנת. הוא רוצה להיות "עם חופשי בארצנו". זה המציאות שלו. האדם לא רוצה להיות משועבד לדברים, ואפילו שהוא עצמו החליט אותם. וכמו שלילד אתה לא אומר תשתה חלב, אלא אתה שואל אותו מה הוא רוצה. ככה גם בבן אדם גדול, לעצמנו. 
[לדעתי, אדם שיש לו יכולת לעמוד בהחלטות, ואדם שאין לו את זה, זה פשוט שמים וארץ. מגיעים למקומות אחרים לגמרי].
האמת היא שכאשר אני עושה מה שהחלטתי - זה הבן חורין הכי גדול. בסופו של דבר, אם אדם לא עומד בהחלטות הוא מוצא את עצמו שהוא אף פעם לא חי כמו שהוא באמת היה רוצה לחיות. אדם צריך שיהיה לו מין 'אמונת חכמים' בחמ"ל ההחלטות שלו. אם החלטתי, אני עושה את זה עד הסוף. כמו שבצבא, אם אתה בשטח אתה עושה את ההחלטות של החמ"ל, גם אם בשטח זה לא בדיוק מה שנראה לך, כי כרגע אתה לא במצב שאתה באמת יודע ויכול לקבל החלטות נכונות.
כשאדם מקבל החלטה, אני מציע שצריך להיות לו תמיד מילתא בטעמא. למה קבעתי את זה לעצמי? כי אם אני לא עושה את זה ככה, אז אני נופל. זכור את אשר עשה לך עמלק. כדי שלא יהיה חוק ההתיישנות להחלטה שלי. לפעמים יצר הרע יש לו סבלנות, הוא מחכה ומחכה שניכנס למלכודת ואז הוא מפיל אותנו. בדיוק כמו בקרב, שידוע שלפעמים האויב מחכה בסבלנות לזמן שהחיילים יפסיקו לעמוד בכל הכללים והנהלים. כשהם רואים שלאט לאט החיילים כבר השתפשפו, אז הם מפילים אותנו ח"ו. וכאן זה ממש אותו דבר. כמו צבא, אנחנו חיילים לכל דבר ועניין. אם לא נהיה בתודעת קרב, היצר הרע יחגוג. פשוט יחגוג. כי אין מי שיעמוד מולו.
בן אדם צריך שנהלי קבלת ההחלטות זה יהיה נושא על. זה הדבר הכי חשוב בעבודה. זה ראשית העבודה, כמו שאמרנו. שתהיה לי מודעות למה אני לא עומד בהחלטות שלי. ואז אני אדע איך להתמודד עם האוייב. כשאדם נכנס ונהיה חזק על זה, אז יש לו 80 אחוז מההצלחה בעבודת ה' כבר ביד. אחד הדברים שיכולים לאפשר לנו שזה לא יהיה תיאורטי, זה לדמיין ממש את כל המצבים. כמו בצבא. במצב הזה מה אני עושה. במצב הזה מה אני עושה. לראות בעיני רוחי את הדבר שאני רוצה לעבוד עליו, ולחזק את עצמי, עד שאני סגור על זה לגמרי בדימיון. אח"כ נשאר להילחם את המלחמה, אבל מתחילים עם זה שבתודעת הלחימה אני כבר סגור לגמרי.
[ידוע שבהיסטוריה, אומות שהתפתחו ונהיו מדינה ואח"כ מעצמה וכו', השידרוג הזה נעשה ע"י ש'יש מלך בישראל'. כשיש הנהגה, אז אפשר להתחיל להצמיח משהו. זה דבר ידוע. היו כל מיני נסיכויות קטנות, שבטים שאף אחד לא שמע עליהם. ברגע שנהיה ריכוז של הנהגה, מלכות, אז רק אפשר להצמיח כיוון של עבודה].
זה הדבר הכי חשוב. שתהיה לי מלכות. שאני אדע מה התפקיד שלי. רק כך נוכל בעז"ה לעלות מעלה מעלה.

א. שני כיוונים, שאולי הם מחלוקת ראשונים: 1.הפרי חדש אומר שזה חלק מהכלל הרגיל שכל המצוות שכשרות ביום כשרות מהתורה מעלות השחר, וחזל תיקנו לכתחילה לחכות לנץ החמה כדי לא להתבלבל. ובקרבן הקלו כדי להספיק יותר קרבנות עד התמיד של בין הערביים (טעם שלא שייך בתפילת שחרית שרק מקבילה לתמיד). 2. באמת הזמן לכתחילה מאז שחיטת התמיד, אבל מצווה מן המובחר בנץ בגלל 'ייראוך עם שמש'

ג. לפי הרב נבנצל אין עדיפות בין תפילה לפני הנץ לתפילה אחרי הנץ, רק בנץ יש מעלה

לחלק מהראשונים (בין השאר הרמב"ם) לכתחילה יש לגמור קריאת שמע בנץ ולהתחיל עמידה מיד, וקריאת שמע אחרי/ עמידה לפני זה רק בדיעבד, וגם שם יש דיון האם לשיטתם צריך סמוך לנץ ממש או שכל הזמן שלפני הנץ (מדיוק בין השאר בלשון הרמב"ם), אבל אני לא כל כך מונח בסוגייה, ובכל מקרה להלכה לא חוששים לדעות אלו, מלבד העובדה שעל כולם מוסכם שיש מעלה גדולה בתפילה בנץ.

בנוסף, זכור לי איזה משהו שאולי יש דעות שאם אתה לא קורא ק"ש סמוך לנץ, ועמידה מיד בנץ אז לא סמכת גאולה לתפילה, אבל כאמור זה דעות מיעט קיצוניות ולגבי הדבר הזה אני בכלל לא בטוח שאכן יש דעה כזאת.

ב. שאלת למה בתפילה יש חילוק בין עלות השחר למשהאיר פני המזרח, בניגוד למצוות אחרות

באמת יש שיטות שבכל המצוות גם בדיעבד יוצא רק משאיר פני המזרח (וזה הכוונה "עמוד השחר" במשנה במגילה, או שעמוד השחר שם לאו דווקא)

לדעה שיש חילוק, בתמיד הקלו לכתחילה לפני הנץ בגלל העומס של הקרבנות (פרי חדש), אבל איחרו מעלות השחר למשהאיר פני המזרח בגלל הטעות שהייתה עם הלבנה, שמוזכרת במשנה ביומא (מגן אברהם. ובאמת בדיעבד גם תמיד כשר מעלות השחר)

[על גבי זה, יש לציין שיש שיטות שלתפילה באמת רק הנץ ועלות השחר חשובים, למרות שעלות השחר זה לא משהאיר פני המזרח]

בפשטות מדאורייתא.

מה שכתבת שבדיעבד כשר כשנשחט לפני, זה לפי המג"א.

חשבתי שכתבתי מספיק ברור, אבל אם כתבת כנראה שלא, אז טוב שהדגשת

אך טווח הזמנים לעניין 'זמן תפילה' אינו מוגדר לפי זמן הקטרת האיברים, (שמותר להקטירם אפילו בלילה, אלא שחביבה מצווה בשעתהּ) אלא מוגדר לפי הזמן הכשר (גם אם בדיעבד) - לשחיטת התמידים.

כך שמעלות השחר (לפי המגן אברהם ופרי חדש אף לפני משאיר מזרח, ולאליה רבא וגר"א דווקא משאיר המזרח) עד 4 שעות נחשב זמן תפילה כי עד אז הוא בכלל 'בוקר', וכשר לשחיטה (לפי ר' יהודה שהלכה כמותו).

ולפי דעת השו"ע שלפני הנץ החמה נחשב לזמן דיעבד, אינו משום שאין זה מוגדר 'תוך זמן תפילה', אלא ככל המצוות שביום שמצוותם אחר שתנץ החמה, (או משום שמאבד בכך את האפשרות להתפלל שחרית בזמן המובחר - עם הנץ)

גם טווח 'זמן תפילה' של תפילת המנחה נקבע לפי הזמן הכשר (אף אם בדיעבד) לשחיטת תמיד של בין הערביים, שזמנו מתחיל מחצות היום, עד הערב (לרש"י ולשו"ע- עד צאת הכוכבים, ולתר"י ולגר"א - עד השקיעה). אלא שלגבי מחצית השעה שלאחר חצות - החמירו בין לעניין שחיטת התמיד ובין לעניין תפילה - מחשש טעות. (למג"א וברכי יוסף - אף בדיעבד לא יצא, ולפר"ח וערוה"ש - יצא, וכשיטתם נראה לענ"ד מדברי הראשונים).

א. ביום הכיפורים, מחמת עומס העבודה על הכהן הגדול- שגם נשאר ער בלילה, הצום, ורצון להקדים את עבודת היום כדיי להקדים את הכפרה, הקדימו את הקרבת התמיד. ביום רגיל היה נשחט עם הנץ.

ב. בשעת הדחק ודיעבד אלו שני צדדים של אותה המטבע. פשוט לעשות את זה מראש עושים רק בשעת הדחק, ולאחר מעשה (או בארמית: דיעבד-שעשה) זה תופס. בגלל שזה היתר שקשה לסמוך עליו, סומכים רק במקום הדחק. וידוע הכלל 'שעת הדחק כדיעבד דמי', כלומר דבר שבדיעבד הוא בסדר, בשעת הדחק אפשר לעשות מראש.

ג. זכורני שכן. איני יכול לספק מקורות.

ועד שהזכרת מעשר שני תשאל על כל המצוות התלויות בארץ כולל שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות.

בארץ.

השאלה היא אם הם כדגים שקונים דגים בכספי מעשר שני, או כמלח מים פטריות וכמהין שלא.

מה הבעיה הטכנית לסוכך באצות? חוץ מזה שרבי ירמיה שאל על סיכוך ביין קפוא הבא מהחרמון...

ואם הגמרא שואלת על סיכוך בהדסים, מה הבעיה הטכנית לסכך באלמוגים? (אפשר גם לשאול על סיכוך בספוג ימי)

כתוב במשנה בכלים שכלי קיבול של שחקקו מאלמוג לא מקבל טומאה כי הוא גידול הים. וגידול הים אינו מקבל טומאה חוץ מעורות כלב המים מפני שהוא עולה ליבשה.

אם כן אינו גידול הארץ.

ראה כלים פרק יז משנה יג, כלים פרק יג משנה ו ותפארת ישראל שם, שבת דף נב ורשי ותוספות שם. מחלוקת האם טבעת אלמוג טהורה בגלל שהיא פשוטי כלי עץ או בגלל שאלמוג נחשב גידולו מהים

וברמבם הלכות כלים פרק א הלכה ג פסק שגם "צמר הגדל בים" טהור משום שנחשב גידולו מן הים)

השאלה אם יש לחלק בין אלמוג למשל שמפורש שהוא מ7 מיני ארזים אלמוג שבים. וגם ענפיו מתפצלים כמו צמח, לבין ספוג ים למשל

מה אתה שואל בעצם? האם הולכים לפי קביעות חז"ל או לפי המציאות שהתבררה?

לגבי אלמוגים ושושנת ים ודומיהם זו שאלה קצת אחרת כי המדע מגדיר אותם כבעלי חיים ולא כצמחים. מה ההגדרות בחזל לכל אחת מהקטגוריות?

לגבי אצות, לא הבנתי למה זה או דגים או פטריות דווקא? למה אצות זה לא כמו חסה או כרוב? השאלה לא מספיק מוגדרת.

אחרת אסור לנו לאכול רובדים של חיידקים נראים לעין.

השאלה שלי היא נגיד שושנת ים זזה כמו חיה, אז האם מבחינת הליכה אחרי מראה העיניים היא חיה מבחינה הלכתית, או בגלל שמחוברת לאדמה היא צמח או כמו פטריות.

פשיטא שאלמוג לא נחשב חיה הלכתית שהרי היצרוים שבתוכו מיקרוסקופים כמו חיידקים (ומה שאנ רואים כאלמוג זה ההפרשה הגירנית שלהם , ולא ניתן לומר היוצא מהטמא טמא, שהרי הם מיקרוסקופים ולא מתחשבים בדבר מיקוסקופי הלכתיית). השאלה אם הוא צומח או דומם. ואם הוא צומח, השאלה אם נחשב גדבר שגידולו מהארץ או מהים (או לא משניהם כמו פטריות). נפקא מינא לקבלת טומאה אם עשו ממנו כלי, לסיכוך בסכך ולקניית בכספי מעשר שני.

לגבי אצות, מכיוון שהן גדלות במים ואין להן שורשים בקרקע אלא רק נאחזות בתפר דק לסלע הקרקעית, השאלה אם נחשבות צומח או כמו פטריות שאין גידולן מהארץ

בכל מקרה, השאלה שלך אכן יותר מוגדרת כרגע - אבל עדיין חסרות ההגדרות ההלכתיות. בהיעדר כאלה, הזואוחוגיה חוזרת לסייע.

מניין הקביעה שלא ייתכן יצור חי שצריך להיות אחוז חזק באדמה? צמח לא רק אחוז בה אלא ניזון ממנה. אלה אחיזות שונות.

לא הכרתי את המושג דבר שגידולו מן הים. תרחיב על זה.

מה שלא זז?

מה שאחוז באדמה?

מה שיונק מהאדמה?

אני לא חושב שבדיקה גנטית המסווגת את האבלוציה של אטתו יצור בעץ הפילוגנטית תהיה נפקא מינא להלכה, כשם שהאדם אינו קוף לפי ההלכה.

ב. מה שאמרתי הוא שמכיוון שאצה לא באמת יונקת מהאדמה אלא רק דבוקה אליה ביתד ואין לה שורשים, השאלה אם היא כמו צמח הלכתית או כמו פטריה (שאין דינה כצמח כי לא גדלה מהקרקע לפי הגמרא), או כמו דומם שגידולו מן הים (כל דבר שגידולו מן הים (נאמר על חיות) כל מה שמפיקים מהם לא מקבל טומאה לפי המשנה , חוץ מכלב המים מפני שפורש ליבשה לעיתים. משנה כלים).

צמח יונק מהאדמה ואינו מוגדר "חיה" הלכתית אלא צמח, גם צמח טורף.

אם אצות נכללות בעשב והעץ שנבראו ביום שלישי, או בשרץ נפש חיה של המים ביום הרביעי

שאלה מעניינת מאוד! 🧐 מרתק לראות כיצד ההלכה מתמודדת עם יצורים ימיים שמטשטשים את הגבול בין צמח לבעל חיים.

שאצות ושושנות ים (שנראה די פשוט שמותרות הן באכילה ואינן בכלל שרץ המים, אם כי למעשה הייתי מברר זאת בצורה יסודית יותר ולא ממהר לאכלם).

דינן כמו כמהין ופטריות וברכתן שהכל ואינן ניקחות בכסף מעשר ואין מערבין בהן (עירובי תחומין).

וממצוות התלויות בארץ פשוט לי שפטורות.

מחוברת לקרקע.

ויש יצור דמוי שושנת ים שמחובר לקרקע שהוא בעצם מדוזה שזזה וטורפת, והוא מתחלק לכמה מדוזות שמשתחררות ממנו ומשייטות בים בחפשיות. מה דינו כשמחובר לקרקע?

ומה לגבי דין סיכוך בסכך?

אצות כמובן פשיטא שאינן שרץ

התברר לי שחלק ממיני שושנות הים הן בעלות יכולות תנועה שאינן מאפיינות צמחים כלל, ונראה ברור שמינים אלו מסווגים כ"שרץ המים".

יש מינים שיכולים לנטר ממקומן, ויש שבאפשרות לזחול ממקומם על קרקעית הים.

תנועה או חיבור לקרקע?

ואם כן, מה דין צמח טורף? (הוא גם נע קצת כשטורף).

ברור לי שצמח טורף אינו 'שורץ'. דבר שלעולם אינו נעקר כלל ממקום גידולו אינו שרץ. אך אם עוקר את עצמו, באמצעות יכולת התנועה העצמית שלו, נראה לענ"ד שנחשב שורץ, גם אם זה נעשה באיטיות רבה.

לרב ארל'ה הראל שיעורים בעפרה

נראה לי שגם בגבעת אסף

הוא מדבר רהוט, לעניין, מתבל בהרבה אנקדוטות, ועוסק ביסודיות בהרבה נושאים מעניינים ופיקנטיים, בהלכה ובאגדה.