ומנוסית בכמה נסיונות...

אבל צריך לזכור טוב טוב שחייב תפילות כל הזמן. לפעמים מרוב לימוד שוכחים להתפלל ואז מתחילה הירידה...

לבינתיים אולי זה יעזור (לצערי אין לי את השיעור הקודם) :

בס"ד
‏
כ"ו חשון תשע"ג

בפעם הקודמת דברנו על הנושא של עקביות ועל היכולת לעמוד בהחלטות. אדם רוצה לעמוד בהחלטות והוא רואה שזה לא עובד. אדם צריך שיהיה לו נוהל קרב כשהוא עומד לקראת התמודדות. הוא צריך לדעת בדיוק מראש מה עליו לעשות באותה סיטואציה. לפני שיוצאים לדרך צריך שתהיה הכנה. ואז מקסימום זה היה מיותר. על כך דברנו בפעם שעברה.
אני רוצה להתמקד בעניין של נהלי קבלת ההחלטות. שאם החלטתי דבר מסויים אני באמת אוכל לעמוד בו. דברנו על זה שאם אדם קיבל החלטה, יש לו לפעמים החלטה משנית, נסתרת, משהו שמושך אותו לדבר אחר וגורם לו לא לעמוד בהחלטה. ברגע שאדם לא החיל בהחלטה את אותו רצון נסתר שסותר את החלטתו, הוא עלול לא לעמוד בהחלטה שוב ושוב. הכל מכיון שהוא לא סגר דבר שקיים בו גם כן, ותובע את שלו.
ולכן, צריך מראש כשמקבלים החלטה חייבים לקחת בחשבון שיקולים אחרים שיכולים להיות. אני רוצה לא להתבטל בסדר, ובסוף הרבה פעמים מתבטל בדברים כאלה או אחרים. אני מראש נותן מענה לכל סיטואציה שעלולה להתרחש, ולהגדיר בצורה יותר מוגדרת את הסיסמה, את המשוואה של ההחלטה שלי. להחיל את הדברים באופן יותר מציאותי. [במאמר מוסגר, אחת הסיבות שהצדיקים הם באמת עובדי ה' ועולים באמת מעלה מעלה, זה בגלל זה. זה מכריח את הבן אדם לפתח יחס מאוד מחיל של המציאות. בן אדם לא יכול להסתכל באופן חיצוני ורדוד על המציאות. הוא מחיל יותר ויותר את המורכבויות של החיים, ומקבל יותר ויותר התנסות במורכבות של החיים. ככה אדם מפתח כשרון להתייחס למציאות בצורה מאוזנת, ולקחת בחשבון יותר ויותר גורמים].
לדוג' – לעניין התעסקות בסדר, אני יכול להחליט שאני רק לומד בסדר, ורק בזמן מאוד מסויים שבו יש סוג של הפסקה, תחנת ביניים, שבה אני נותן מענה לדברים חשובים שאני כן צריך לתת להם זמן.
לפעמים יש מצב שבו הנוסחאות, או המורכבות, היא לא מעשית. יש משהו שהוא תרתי דסתרי בהגדרה. כשהדבר השני, הסותר, הוא לא נכון מצד ההלכה, או הקדושה. לדוג'  - גלישה, לגלוש במחוזות הסט"א. אז כידוע דברנו על זה שצריך לעשות ברית מילה למכשירים. ויש גם הגדרות שדברנו עליהם מה מותר ומה אסור, לצורך פרנסה וכו'. אחר כל זה, אדם לדוג' מתחיל לגלוש ופתאום הוא רואה שהוא 'גולש'... הוא לא עומד בהחלטות. בגלל העוצמה של הדברים, המשיכה הגדולה שלהם, הוא נגרר לדברים אחרים שהם פסולים. על העניין הזה, קודם כל צריך הכרה ברורה שצריך לגדור את עצמנו. אני צריך לדעת שאם אני רוצה לעמוד בכללים, אני צריך לעשות לעצמי סייג. לגדור את עצמי, לא לעשות דברים שאם אני יעשה אותם אני עלול להגיע למקומות שלא רציתי להיות בהם. זה דברים שכבר דברנו עליהם והם פשוטים וברורים.
הבעיה היא, שלפעמים בשביל לגדור את עצמי אני צריך לשלם מחיר. מחיר אמיתי. הקושי הוא שאני בעצם מפסיד משהו שהוא אמיתי מבחינתי. פה הבעיה הגדולה. הרבה פעמים אני צריך לוותר על משהו שהוא כן נראה לי אמיתי. דוג' – מישהו מוצא את עצמו שהוא נופל בענייני אינטרנט וכד', והוא גודר את עצמו שהוא לא יכול בכלל לגלוש. יוצא שהוא לא יכול גם לראות חדשות. ולכאורה, יש משהו חשוב בלדעת חדשות. (צריך לדעת את סבלותיהם וצרותיהם של עם ישראל). יוצא שיש פה משהו אמיתי. אבל אם האדם יודע שהוא לא יכול לעמוד בזה, ואם הוא רק מתקרב למכשיר הזה הוא נופל, אז הוא משלם את המחיר הזה. יוצא שהאדם לפעמים מוותר על דברים אמיתיים וחשובים. אדם יושב בסדר ורוצה כוס קפה. אבל אז הוא יודע שזה מבטל אותו, כי אם הוא ילך הוא לא יודע מתי הוא יחזור, ולכן הוא חייב לוותר על הדברים. אבל מצד שני, הקפה חשוב לו. זה מעיר אותו וכו'. "נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי צדיק מעופף". מעופף לא יכול להיות צדיק. צריך להיות ריאלי. אז נגיד במקרה כזה, אין מנוס. אני צריך למנוע את עצמי, כי אני יודע שאם אני ישתה קפה אני יתבטל יתר על המידה, ולכן אני צריך לוותר על זה. על אף שהדבר חשוב לי. פה, במקום הזה, צריך מסירות נפש. פה אין לי ברירה. בגלל שאני יודע שזאת האמת, אני מוותר גם על דברים אמיתיים. וזו נקודה מאוד קשה. ובגלל שזה כל כך קשה, אדם הרבה פעמים לא מצליח לעמוד בזה, ובסוף מוצא את עצמו במדרון כבר בתוך הנפילה. ראשונים מסרו נפשם על קדושת השם. איפה יש לנו לקדש את ה'? איפה יש מסירות נפש? איפה יש מדורה לקפוץ אליה? זאת מסירות נפש. לקחת משהו שהוא אמיתי מבחינתי, ואעפי"כ בגלל שאני לא מוצא נוסחאות כי שום דבר פה לא עובד, אז אין ברירה. אני נאלץ לוותר על משהו חשוב. לחתוך בבשר החי. ברור כשמש בצהרים שאסור לאדם לשמוע חדשות, וליפול בעבירות חמורות. עדיף שלא תתפלל על עם ישראל, אבל אל תפול בעבירות.
[אני מציף את כל הבעיות, כדי שלא נהיה 'תמימים' אם זה לא עם ה' אלוקינו. ואז בעז"ה נמצא איך להתחזק ולהיות עקביים על ההחלטות שלנו. אסור לנו להתייאש מהדבר הזה. אדם צריך להאמין שהוא יכול לעמוד בהחלטות שלו. זה ממש תחילת העבודה. אם אדם חושב שהוא לא יכול לעמוד בהחלטות שלו, אין לו בכלל מה להתחיל לעבוד].
פה, יש בעיה יותר חמורה. שאדם לא רוצה לפעול מתוך החלטות. יש משהו בליבו של אדם שמורד בהחלטות. מאנשים רגילים, זה פשוט שאדם לא רוצה שיחליטו לו. זה מאבד את חירותו, את העצמאות שלו. החופש שלנו, זה דבר מאוד חשוב לכל אחד מאיתנו. החירות של הקב"ה היא בלתי מוגבלת, והוא טבע בנו את אותו דבר. זה רצון חשוב מאין כמוהו, להיות בן חורין. כבר מגיל מאוד קטן, ילד מגיע למצב שהוא לא רוצה ולא רוצה. כמו שמתפתחים שיניים, והיכולת ללכת, ככה מתפתח האיבר החשוב בנפש שאדם לא רוצה ולא רוצה. כי לאדם יש בחירה, והוא רוצה את החירות הזאת. אמרתי פעם, כשהוא מגיע לגיל הזה, אל תגיד לו: תשתה שוקו, או: תשתה חלב, כי הוא לא רוצה. תשאל אותו: מה אתה רוצה, שוקו או חלב? תתן לו את הבחירה. ובעצם, כשאנחנו גדלים אנחנו אותו דבר. יש לנו את המקום של ה'לא רוצה'. ודאי מול אנשים. אבל גם כשזה מול עצמנו, יש את הדבר הזה. אדם לא רוצה להיות מתוכנת. הוא רוצה להיות "עם חופשי בארצנו". זה המציאות שלו. האדם לא רוצה להיות משועבד לדברים, ואפילו שהוא עצמו החליט אותם. וכמו שלילד אתה לא אומר תשתה חלב, אלא אתה שואל אותו מה הוא רוצה. ככה גם בבן אדם גדול, לעצמנו. 
[לדעתי, אדם שיש לו יכולת לעמוד בהחלטות, ואדם שאין לו את זה, זה פשוט שמים וארץ. מגיעים למקומות אחרים לגמרי].
האמת היא שכאשר אני עושה מה שהחלטתי - זה הבן חורין הכי גדול. בסופו של דבר, אם אדם לא עומד בהחלטות הוא מוצא את עצמו שהוא אף פעם לא חי כמו שהוא באמת היה רוצה לחיות. אדם צריך שיהיה לו מין 'אמונת חכמים' בחמ"ל ההחלטות שלו. אם החלטתי, אני עושה את זה עד הסוף. כמו שבצבא, אם אתה בשטח אתה עושה את ההחלטות של החמ"ל, גם אם בשטח זה לא בדיוק מה שנראה לך, כי כרגע אתה לא במצב שאתה באמת יודע ויכול לקבל החלטות נכונות.
כשאדם מקבל החלטה, אני מציע שצריך להיות לו תמיד מילתא בטעמא. למה קבעתי את זה לעצמי? כי אם אני לא עושה את זה ככה, אז אני נופל. זכור את אשר עשה לך עמלק. כדי שלא יהיה חוק ההתיישנות להחלטה שלי. לפעמים יצר הרע יש לו סבלנות, הוא מחכה ומחכה שניכנס למלכודת ואז הוא מפיל אותנו. בדיוק כמו בקרב, שידוע שלפעמים האויב מחכה בסבלנות לזמן שהחיילים יפסיקו לעמוד בכל הכללים והנהלים. כשהם רואים שלאט לאט החיילים כבר השתפשפו, אז הם מפילים אותנו ח"ו. וכאן זה ממש אותו דבר. כמו צבא, אנחנו חיילים לכל דבר ועניין. אם לא נהיה בתודעת קרב, היצר הרע יחגוג. פשוט יחגוג. כי אין מי שיעמוד מולו.
בן אדם צריך שנהלי קבלת ההחלטות זה יהיה נושא על. זה הדבר הכי חשוב בעבודה. זה ראשית העבודה, כמו שאמרנו. שתהיה לי מודעות למה אני לא עומד בהחלטות שלי. ואז אני אדע איך להתמודד עם האוייב. כשאדם נכנס ונהיה חזק על זה, אז יש לו 80 אחוז מההצלחה בעבודת ה' כבר ביד. אחד הדברים שיכולים לאפשר לנו שזה לא יהיה תיאורטי, זה לדמיין ממש את כל המצבים. כמו בצבא. במצב הזה מה אני עושה. במצב הזה מה אני עושה. לראות בעיני רוחי את הדבר שאני רוצה לעבוד עליו, ולחזק את עצמי, עד שאני סגור על זה לגמרי בדימיון. אח"כ נשאר להילחם את המלחמה, אבל מתחילים עם זה שבתודעת הלחימה אני כבר סגור לגמרי.
[ידוע שבהיסטוריה, אומות שהתפתחו ונהיו מדינה ואח"כ מעצמה וכו', השידרוג הזה נעשה ע"י ש'יש מלך בישראל'. כשיש הנהגה, אז אפשר להתחיל להצמיח משהו. זה דבר ידוע. היו כל מיני נסיכויות קטנות, שבטים שאף אחד לא שמע עליהם. ברגע שנהיה ריכוז של הנהגה, מלכות, אז רק אפשר להצמיח כיוון של עבודה].
זה הדבר הכי חשוב. שתהיה לי מלכות. שאני אדע מה התפקיד שלי. רק כך נוכל בעז"ה לעלות מעלה מעלה.

אבל אתה מכיר את האתר הזה?

https://www.bechatzros.com/%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%A2%D7%95%D7%AA

גלינו מארצינו כדי לא לחטוא בע"ז ש"ד וגילוי עריות.

ואז כשלכ חטאנו באלה,במילא לא היינו להוטים לעשות כת הקצוניות השניה ולחטוא בשנאת חינם.

עיין מהלך האידאות בישראל

...לשנאת חינם. כל ההבטים של החסד ביהדות הופיעו רק כשהעם גלה.

לדוגמא רק כאן הבנתי כשזכיתי לעשות ברית לארבעת ילדי שלא שולחים הזמנות לברית מילה.

כל מי שבא ברוך הבא.

שני היו גומלי חסדים.

אלא שהיתה שנאת חינם ביניהם.

שנאת חינם זה לא חוסר בן אדם לחבירו, אלא חוסר אחווה לאומית.

חוסר האחווה הלאומית נבעה כי עבודת ה' הפרטית הרימה ראש בבית שני, וכלאחד חשב שהוא צדיק מחברו והשני טועה.

זה נבע מפוסט טראומה של בית ראשון ורצון לעבוד את ה' בעבודת הפרט ולא הכלל.

ברגע שיש גלות, העם רגוע יותר כי לא מפחד לחזור לטומאת החטאים של בית ראשון, ולכן גם לא שונא חינם.

זה כמו שאם תנסה לעלות במדרון תלול עם הרכב, המנןע ישרף מרוב מאמץ, אז אתה נאלץ לעלות במדרון המתון והארוך.

כך הנסיון לטהר את טומאת חטאי בית ראשון,גרם מרוב מאמץ.לשנאת חינם.

הגלות במילא מדכאת את הגשמיות, ולכן העם יכול להרפות ולא מפחד להגיע לטומאת חטאי בית ראשון, ובמילא לא מאמץ את השרירים שלו ולא נופל לשנאת חינם

הגלות לא חיזקה באופן ידיר את האחווה הלאומית, כי היינו מפוזרים.

אבל מכיוון שכבר לא היינו צריכים להתאמץ לא ליפול לחטאי בית ראשון, אז במילא לא התפתחה קיצוניות דתית חזקה כמו בבית שני שהובילה לשנאת חינם.

כשם שאם לא אתאמץ לרפרף בכנפיים כדי לא ליפול (כי אני לא באוויר) אז לא ייתפסו לי השרירים

מעשים ודעות זה משהו אחר.

את בני לדוגמא אני אוהב אבל לא את כל מעשיהם.

אחד מעשן, אחד נוסע על אופנוע....

ביום כזה מדובר על שנאת חינם כך שאם אין אהבה לכל הפחות אסור לשנוא.

שלכן נגזר "להפיץ זרעם בגוים ולזרותם בארצות".

התיקון הוא קודם כל דבקות בארץ.

גלות בית שני מתקנת שנאת חינם?

עניתי על זה למעלה.

זה משתמע באופן עקיף ממהלך האידאות

שהוא שאל. ואפשר לפתוח עליה שרשור נפרד

… זה עוד דוגמא לתיקון שנאת חינם. מנסיוני בביקורי בארץ בתי חבד בארץ הרבה פחות פתוחים.

ארוחות שישי כל שבוע לכל יהודי זה חסד גדול שרק קיים בגלות במלא הקפו.

בארץ הכל מצטמצם סביב המשפחה גרעינית באופן כללי. כמובן שפה ושם מארחים אחד או שניים אבל זה לא כמו מה שקורה כאן בגלות.

…לארועי ברית מילה. כמו כן עושים ארועי "בריתות" כדי לאסוף צ'קים.

כמו כן עדיין שולחים משולחים לרחבי העולם לאסוף תרומות להכנסת כלה, לישיבות ולכל מיני גמ"חים כאילו אין מספיק עשירים בארץ ישראל.

אם לראשון, יש קטע קלאסי של הרמבם בפירוש המשנה לאבות (פרק א משנה יז). אבל אני נרתע מלתת אותו כהמלצה מעשית - אני חושב שהנפש שלנו צריכה דיבורים של סתם, שיתוף של רגשות, וכו וכו
 

רמב"ם על אבות א יז – ויקיטקסט

תודה

תודה לGEMINI

שכר השתיקה וזהירות בדיבור ערך השתיקה: במסכת אבות (פרק א', משנה י"ז), רבן שמעון בן גמליאל מעיד על עצמו: "כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה".שתיקה שווה זהב: בתלמוד הבבלי (מסכת מגילה, דף י"ח, עמוד א') מובא הפתגם: "אִם מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוּקָא בִּתְרֵין" (אם מילה שווה שקל, השתיקה שווה שניים).חכמת השתיקה: במסכת אבות (פרק ג', משנה י"ג) נאמר: "סְיָג לַחָכְמָה – שְׁתִיקָה".

שיש תלמיד שלומד מרבו דרך השתיקןת של רבו. לא זוכר איפה

לא מצאתי בהיברובוקס, גם לא בספריא

אפשר לצפות בחינם ב-150 עמודים ראשונים מכל ספר אחרי רישום (ללא רכישת מנוי)

(לי הרישום עבד רק מהמחשב או במצב desktop בטלפון)

יש את המדרש שהאבות ביקשו מה' שבזכותם הוא ירחם על עמ"י ולא הסכים ואז קפצה רחל אימנו ואמרה שבזכות שתיקתה שלא לבייש את לאה

ואכן הזכות עמדה והקב"ה ריחם על עמ"י

סליחה שזה בלי המקור המדוייק, אוכל לחפש בהמשך

HebrewBooks.org Sefer Detail: אוצרות המוסר - חלק א -- צוריאל, משה יחיאל בן יחזקאל שרגא, 1938-

לא ציפיתי לראות ספר של הרב משה צוריאל שם. תודה רבה.

א. משה רצה למנוע נתק בין השבטים שבעבר הירדן המזרחי לשבטים שבעבר הירדן המערבי. לכן הוא צירף אליהם חצי משבט מנשה - שהיה אחד השבטים הכי גדולים - כדי שהקשר בין שני חלקי השבט ימנע נתק
 

ב. בסוף הפרשה בני מכיר ויאיר ונבח משבט מנשה כבשו ערים בעבר הירדן המזרחי. אז משה צירף אותם (ולפי זה הפסוקים שם לא לגמרי לפי הסדר)

ג. פחות אהבתי - קראתי ביום שישי רעיון, שמשה רצה מראש לפצות את בני מנשה על ההפסד הצפוי מבנות צלפחד. אז הוא הוסיף להם נחלה (אבל לפי זה זה לא סיפק אותם)

לפי יהושע פרק א גם חצי שבט המנשה יצאו חלוצים

חזקוני במדבר לב לג פרשת מטות – פילוג שבט מנשה הוא עונש

"ולחצי שבט מנשה" – בני מנשה לא שאלו להם נחלה בארץ סיחון ועוג, רק בני ראובן וגד שאלו. אלא שע"י שאביהם גרם להם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע נתנה לו נחלתו בשני חלקים בשני עברי הירדן.16

פירוש נוסף-

בראשית רבתי עמוד 269 – זכות היא לשבט מנשה

[בן פרת זה] אפרים, בן פרת זה מנשה שנתרבה… בזכות שלא נשא עין למצריות שעלו לראותו… [עלי] שור נתן משה לחצי שבט המנשה בעבר הירדן כל… ס' עיר כלן מוקפות חומה שנאמר ס' עיר וכו' (דברים ג ד). הוי: "צעדה [עלי] שור" – זכה לערים מוקפות שור … זה שבט מנשה שצעד על הירדן, רגלו אחת עמדה מעבר הירדן ורגלו אחת בארץ כנען. שחצי השבט נטל חלקו בעבר הירדן וחצי השבט בארץ, הוי: צעדה עלי שור זה הירדן. ולמה נקרא שור? שנעשה כחומה לפני משה שלא יכול לעברו.17

כדי שישגיחו על בני גד וראובן וישימו לב שהם נשארים מחוברים לתורה ולעם למרות המרחק. (אף שלפי זה לכאורה היה מתאים לשים עליהם דווקא חצי משבט יששכר, נגיד... אבל אולי גם שבט מנשה נחשב ללמדן ולמחובר לתורה)

הבן שלי העלה שאלה: לאיזה חצי משבט מנשה היו בנות צלופחד שייכות? לכאורה הן לא היו מסכימות לגור בעבר הירדן, אחרי שכל כך התחננו לנחלה בארץ ישראל...

@נקדימון כתב את תשובת הירושלמי, לפיו לומדים גם מעבודת המשכן בפועל.

@עזריאל ברגר כתב את תשובת הבבלי, לפיו אמנם המשנה בשביל נוחות הלימוד והזכירה ציינה 'אופה', אבל בעצם זה מבשל, שבישלו את הצבעים.

(כלומר יש לי עליה תשובה מצויינת )
 

רב האי גאון כתב שזה נלמד מהכנת מנחת התמיד ומנחת כהן גדול שבכל יום ומנחות המילואים. ואילו רשי ותוספות כתבו שהמלאכות האלו היו בהכנת הסממנים לצביעת הבדים והעורות

האגלי טל בפתיחה תולה את המחלוקת בשאלה האם לומדים רק ממלאכת בניית המשכן (ואולי גם המשאות), או גם ממלאכת הקורבנות. הוא מביא כמה הוכחות חזקות מהבבלי לצד הראשון, והוכחה יפה מהירושלמי לצד השני, ומסביר איך כל אחד יכול להתמודד בכל זאת עם ההוכחות שנגדו

מכילתא דר"י לומד מהמילים "כל מלאכה" שבכלל זה גם המעטפת החיצונית [אוכל, לינה וכו'] שנצרכה לבוני המשכן

וְהִנֵּה מַה שֶּׁעָבַר אַיִן, כִּי כְּבָר נִשְׂרַף בֵּית־מִקְדָּשֵׁנוּ. אַךְ כָּעֵת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַפֶּה לָשׁוּב אֵלֵינוּ וְלַחֲזֹר וְלִבְנוֹת בֵּית־ מִקְדָּשֵׁנוּ, רָאוּי לָנוּ שֶׁלֹּא לְעַכֵּב, חַס וְשָׁלוֹם, בִּנְיַן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, רַק לְהִשְׁתַּדֵּל בְּבִנְיָנוֹ

בין המצרים זה האירוע הכי דרמטי בתורת רבי נחמן.

הכי שיש ביהדות.

בין המצרים זה נקודה מאוד מחוברת ועמוקה בתורותיו