''מעניין אותי מה הלחצים שלך עכשיו. איפה המחשבות עומדות
מה כואב בך.''
ולא היה לי תשובות לשאלות, רק דמעות שטשטשו את המסך. וגעגוע. לא לכולם יש זכות לשאול אותי ככה, ולהפחיד פתאום עם כמה מילים שסוגרות על הנפש בפנים.
ולחכות לתשובות.
והעזתי לומר לו, ולפחד בקול.
ופחדתי, אלוקים כמה פחדתי. ועדיין
החיים מושתתים על פחדים שאנחנו מנסים לדלג עליהם, או לרפא אותם. הם מניעים אותנו לחיות, לשנוא ולאהוב.
אנחנו סהכ מנסים להוכיח לעצמנו, שאולי אנחנו כן קצת טובים, יותר ממש שחשבנו לעצמנו כשישבנו על שבר הפחד. ובניגוד לשבר של נועה, הוא לא ארור. הוא אנחנו.
וְהָיָה רֶגַע שֶׁכֻּלָּם הָלְכוּ לִרְקֹד
הַגָּדוֹל נִדְחָק אֶל הַקָּטָן וְאָמַר לוֹ:
רָאִיתָ אֶת הָעֵינַיִם שֶׁל הֶחָתָן?
רָאִיתָ אֶת הָעֵינַיִם?
וְלַחַשׁ: שְׁמַרְיֶה, מָה אֲנַחְנוּ
מְבִינִים בְּאַהֲבָה
מָה
(אלחנן.)
מי שקורא, ואני לא יודעת עליו. אעריך מאוד כנות.
