לפעמים, ברגעי משבר

אני מתפללת לאדם אחד, רק אחד

שיגיד לי שאני בסדר בדיוק איך שאני

שהדבר הכי מדויק לי זה כאן ועכשיו

מישהו שלא ימשוך אותי לצד שלו\א

והוא לא יצטרך לעבור לשלי

מישהו לתת לו יד באינסוף הזה

להיאחז במגע עם מבט מטורף בעיניים

לחבק אותי, אותו ואת הגדר שבטוח תהייה שם

לא לפחד להיות בצד שלי

לא להלחם לשבור אותה

לא להיאבק להחזיק אותה צמוד אלי

ולדעת שזה מצב העניינים

וכך הוא אמור להיות

כי אני אני

ואולי גם בי נשאר טיפה

מאותו צלם אלוקים

אבל זה רק לפעמים

רוב הזמן מנסה להיות אני ובשאר לא למות. 

עם אנשים יקרים, מי כאן?

עברו כל כך הרבה שנים.

עכשיו כואב לי. ואני גם רוצה לחזור לכאב הישן, מוכר יותר.

אני בוכה גם. 

לא הבנתי בכלל. 

אני אוהב את הראב"ד... 

​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​