כניסת שבת. אני מאופרת ומרגיש לי נחמד.
עולים לאולם. למה אוכלים שם לעזאזל.
אני מצוננת ממש, הראש לשי כואב, אני רוצה לשתות, ואבא עם כל המלצרים. אני רוצה לעשות לעצמי קידוש ואמא לא מרשה.
אני עם דמעות. בסוף הוא מגיע. כילו, עוד לא עשינו קידוש והקבוצה כבר במנה עיקרית.
קידוש. אני נותנת לאפרוחוני לשתות מהכוס. הוא שותה יפה. הוא כולה בן 7 חודשים. אני קושרת לתותי את הרגליים כדי שלא יבעט בי. ילד ממושמע שלי.
אוכלים. ושוב אוכלים.
אחד מהקבוצה בא ומתחיל לדבר עם אבא. הוא שואל כמה ילדים אנחנו.
אבא: אחד עשר.
הוא: כמה?
אבא: אחד עשר
הוא: כמה??
אבא: אחד עשר.
הוא: וכל זה מאישה אחת??? (לא. יש פה כמה נסתרות)
מצחיק לי. ממש.
הוא: כל השבט הזה שלך? וואו. לא, וואו. אני מצדיע לך. יש לי 6 ואני קטן אמונה.
גומרים לאכול. תותי לוקח אותי עד לבחוץ כי לא הבנתי מה הוא רצה.
הוא רץ ורוצה שאשחק איתו. למי יש כח.
נכנסתי. אבא שונא את אחד המלצרים. הוא באמת חי בסרט.
גמרנו. יורדים הביתה. פיגמה ולמיטה.
אני חולמת שהיא מתה. אני מתעוררת. אני חולמת שאני בניחום אבלים. קמתי. לא הצלחתי להמשיך לישון.
סעודה. חלה ולספה. אני קוראת ונרדמת. עוברת למיטה. מתעוררת בעשרה ל5.
מתארגנת מהר ועולה לסניף. מדברת עם אור.
פעולה, לא הכנתי כמעט כלום, משעמם להן, אני מרגישה גרוע ממש. ב6 וחצי יורדים הביתה.
סדש. אני חותכת מלון. איתן אומר שיש לו טעם לוואי. הוא טעם לוואי.
אני אוכלת את תותי. הבדלה.
אני רוצה לנסוע ואבא רוצה לדבר איתי לפני. לעזאזל.
- לקראת נישואין וזוגיות