אל מה שמאחורי החזות החיצונית הגסה,הבוטה והצורמת,
אנו יכולים להבין שבני אדם אינם באמת כפי שהם נראים,הם שונים.
מה שנראה בעינינו כעולם של כפירה
אינו אלא עולם של אנשים הבוכים ומבקשים אמונה, מתחננים לאמונה.
אך מאחר שהם מתביישים לקרוא לאמונה בשמה, הם מכנים אותה באלף שמות אחרים"(הרבי מלובביץ', רבי מנחם מנדל שניאורסון)
כמה פעמים אנחנו רואים אדם צועק,
וצועקים לו חזרה שיהיה בשקט...
אבל אדם לא צועק כי הוא רוצה לצעוק.
הוא צועק כי כואב לו מידי.
כמה פעמים אנחנו שופטים ללא רחם,
את מי שנראה שונה מאיתנו...
סתם כי הוא לא הולך עם הקו שלנו,
עם המגזר שלנו..עם הבגדים שלנו.
אבל למה, למה אנחנו מתנהגים ככה?
זה שקל לנו יותר, עושה אותנו טובים יותר??
כמה פעמים נשמעות שאלות כפירה שמכעיסות / מערערות אותנו...
ואנחנו במקום לנשום עמוק ולאהוב את השואל,
פשוט מזלזלים בו בהינף יד.
למה??
למה אנחנו לא מצליחים פשוט לשמוע את האחר...עם ישראל, כולנו אחים.
בבקשה,
מכל אחד ואחת,
באופן אישי.
בואו נשתדל לפחות בתקופה הזו..שלושת השבועות.
לפתוח את העיניים,
את הלב,
לראות את היופי של העם שלנו,
אנחנו נשמה אחת.
חזקו ואמצו




