וכמו ילדה קטנה, לא מצליחה להתאפק
הדמעות עולות, מאיימות להתפרץ החוצה
ואני מבינה שאין ברירה
אבל אני בעבודה
אז בורחת לשירותים
נכנסת לתא
יושבת
ובוכה
ובוכה
ובוכה
ולמרות שכבר עבר שנה
ולמרות שיש כבר חדש בדרך
הדמעות האלה, לא מפסיקות לזרום
בשקט בלי קול
שני נהרות שבקעו לי מהעיניים
וזורמים, וזורמים, וזורמים.
וכשזה נגמר, פוקחת את העיניים
וקולטת את השלולית שיצרתי על הרצפה
יוצאת מהשירותים, שוטפת פנים.
הנה, הלך לו המייק אפ 
במקום המייק אפ מעלה חיוך
מרגישה שהורדתי חצי טון לפחות
וחוזרת לעבודה, לאנשים שמבלים איתי את מרבית היום ולא יודעים דבר ממה שעבר עליי.
שם הכל בסדר.
לשלוח? לא לשלוח? נו, מילא..

)
), אבל משהו שיעשה הסחת דעת כי להיות לבד עם המחשבות האלו זה נורא ❤️