נמאס לי לבכות.
אני שוזרת בראשי רעיונות מזהיבים של איך הכל יהיה. ל המאמץ המשותף 'ל כל אחד ואחת מאיתנו למען המטרה. של השמחה והתרוממות הרוח בעם.
נזכרת בשעות הארוכות שביליתי מעל מסכת מידות, מנסה להבין איך היה. נזכרת באין - ספור הפעמים שהלכתי למכון המקדש, לקנות עוד חוברת, עוד תרשים, עוד ביאור...
נזכרת, נזכרת. ותוהה: איך יש אנשים שהנושא בכלל לא מפריע להם?! לאבא שלכם אין בית, ואתם יושבים בבתיכם ספונים?!
אין הגענו למצב כזה. איך. משהו פה משובש.
מה עובר על העם שלנו, שהגיע למצב שלא אכפת לו? מלבד יחידים בודדי סגולה, לא פגשתי הרבה שהנושא הזה בוער בהם, שזה חשוב להם, שפועלים למען זה, ואני תוהה - במצב הנורא הזה, מה באמת יהודים עושים בתשעת הימים? הם זוכרים על מה הם מתאבלים?
ובליבי תמיהה.
- לקראת נישואין וזוגיות