היא פשוט שם. וזה בסדר.
הפתרון בעיניי הוא לא להילחם עם התחושה הקשה של הקנאה.
היא קיימת, זה טבעי לקנא וטבעי להרגיש שרוצים גם.
הבעיה הגדולה של הקנאה- שזה רגש שאליו מתלוות גם בושה ואשמה.
מי שחשה קנאה חשה בדרך כלל מאוד לא טוב עם הרגש, ומנסה להסתיר אותו או להסתתר מפניו.
באמת קשה לקנא.
אך מה לעשות, זה קיים, וקשה שלא לקנא- כשאת איבדת מה שחלמת עליו ונקשרת אליו ורצית כל כך, ולה יש... זה כמעט בלתי נשלט לחוש קנאה בסיטואציה כזאת!
דבר נוסף- ישנו הבדל בין קנאה שרואה משהו שיש לאחרים ומצטערת שלי אין,
לבין צרות עין- שרוצה לקחת לאחר את מה שיש לו. ("אם לי אין- גם לו לא יהיה!")
אז מה עושים?
א. מקבלים את עצמינו עם הקנאה. זה בסדר לקנא, את לא רעה, את פשוט מצטערת וקשה לך עם האבדן. אם תקבלי את עצמך ותורידי את הבושה והאשמה- יהיה לך קל יותר להתמודד. את אנושית.
ב. להבין שקנאה כמו שאת חשה אינה לוקחת דבר וגם לא רוצה לקחת לה דבר.
ג. לעבוד על עצמך לשמוח בילדים שיש לך, או בדברים אחרים שאכן קיימים לך בחייך. אולי אחרים מרגישים קנאה כלפייך בדברים הללו? בין אם כן ובין אם לא (אין זה משנה כלל)- יש לך דברים טובים לשמוח בהם לצד האבל והכאב על מה שאיבדת. נסי לתת לעצמך סיבות טובות לשמוח לצד הסיבות להיות עצובה ולחוש את כאב הקנאה.
ד. לעשות לעצמך דבר טוב ומשמח. לאהוב את עצמך ולפנק את עצמך. מגיע לך.
חיבוקים חמים.
